השנה קצת קשה להבדיל בין חג פורים לשאר הימים, בעקבות מערכת הבחירות שבה המפלגה שזוכה בסקרים רבים למספר המנדטים הגדול ביותר, כחול־לבן, היא מפלגה שמתחפשת מדי יום מאז הקמתה.
השאלה הראשונה היא: מי בראש? לְמפלגה אמור להיות מנהיג מוצהר, אבל לא ברור מי עומד בראשות כחול־לבן. אפילו הסרטון הזועם שהוציאה השבוע המפלגה נגד נתניהו, עם השם המסוגנן "חלאס ביבי", מסתיים בכך שיאיר לפיד אומר בתקיפות "אנחנו נמשיך מכאן", אך נחתך מיד על ידי בני גנץ הקוצף: "אני אמשיך מכאן".
אז מי מוביל? מי מנווט? אין לדעת. ב־1796, כאשר נפוליאון הצעיר הוביל את המערכה בצפון איטליה בשליחות ממשלת המהפכה בצרפת, הוא התבשר שפיקודו עתיד להתפצל מפני שהמשטר מעוניין שגנרל נוסף ישתתף בניהול המלחמה. תשובתו לפריז הייתה חד־משמעית: "מובטחני שגנרל רע אחד טוב הוא משני גנרלים טובים: לחימה הריהי כממשל".
יש הסבורים שנפוליאון ידע דבר או שניים על מנהיגות ופיקוד, אבל מה הן תובנותיו לעומת ראשי כחול־לבן? הרי להם יש "117 שנות ביטחון". נפוליאון חשש מהכשלים כאשר שני גנרלים חולקים את אותו פיקוד, אבל עם 117 שנות ביטחון מבינים שהבעיה הזו פתירה: במקום לשני גנרלים, נחלק את הפיקוד לארבעה!
במיתולוגיה היוונית מתואר זוחל מימי מפלצתי בשם הידרה, שמצווארו מתפצלים כמה ראשים. אבל במקרה של כחול־לבן יש יותר מפיצול ראשים. המפלגה מזכירה מפלצת מיתולוגית נוספת, כימרה, שגופה הורכב מראש של אריה, גוף של עז, וזנב של דרקון.
בכחול־לבן לא רק ההנהגה היא תרכובת מהונדסת, אלא גם הגוף. כחול־לבן איננה באמת מפלגה, אלא יצור כלאיים שהתחפש למפלגה. הרשימה בנויה משלוש התארגנויות שונות וחצי. יש עתיד של לפיד, חוסן לישראל של גנץ, תל"ם של יעלון, וגבי אשכנזי.
האידיאולוגיה של לפיד היא באופן כללי שמאל, בעוד שבוגי הוא "ימין ממלכתי", או בשמו הלא מחופש: "ימין מתחסד". גנץ עדיין מברר מהם הערכים שלו, והאידיאולוגיה של גבי אשכנזי היא גבי אשכנזי. כיצד התגבשו האידיאולוגיות הסותרות הללו לגוף אחד? בזכות דבק הקסם "רק לא ביבי", דבק המפורסם בניחוחו המשכר, שמתפוגג מיד אחרי בחירות.
שלום בזמננו
אף על פי שכחול־לבן עוברת בהצלחה את מבחן התחפושת – כלומר, אף אחד לא יודע מה מסתתר מאחורי המסכה שעיצבו יועצי התקשורת והקמפיינרים – נראה שחלק לא מבוטל מהציבור מתעתד להתייחס לבחירות באופן היתולי מעט ולבחור בה.
מכיוון שבחג הפורים מצווה עלינו להרהר בסכנות הלאומיות המשחרות לפתחנו, מוזרות ובלתי סבירות ככל שתהיינה, עלינו לתהות אילו מהלכים מדיניים מתכננת המפלגה לבצע במקרה שבו, בניגוד לסיפור המיתולוגי, ההרואי יהפוך לטרגי, ובמקום שבלרופון ינצח את כימרה, היא תנצח אותו.
לשם כך עלינו לעיין במצעה של כחול־לבן, שם המפלגה מצהירה שאם תזכה בבחירות היא תצא במהלך מדיני מובהק: "ניזום ועידה אזורית עם מדינות ערב השואפות ליציבות ונעמיק את תהליכי ההיפרדות מהפלסטינים". ישנו גם הסבר למהלך: "למדינות רבות במרחב, השואפות ליציבות ומאוימות על ידי האסלאם הקיצוני של טהרן ודאעש, יש היום אינטרס משותף חשוב איתנו – ממרוקו עד למפרץ הפרסי, מריאד עד קהיר ועמאן, מדינות אלה מוכנות היום לעצב איתנו מזרח תיכון אחר".
הבשורה המדינית הזו לקונית מאוד, אבל מכיוון שהמצע מושתת כמעט במלואו על זה של יש עתיד, ברור שרעיון "הוועידה האזורית" נשען על התוכנית המדינית שלפיד הציע ב־2015. לפיד ניסה אז לקדם "הסדר אזורי" ש"ישנה את מעמדה של ישראל" ויביא "ליחסים דיפלומטיים ומסחריים עם מרבית מדינות־ערב, ולסיום הסכסוך עם הפלסטינים".
כמה נפלא. שלום בזמננו ממש. אבל איך משיגים זאת? ובכן, לפיד מאמין שב"ניהול נכון" הוא "יגייס לתהליך" שלל שותפים: סעודיה, מצרים, ירדן, מדינות המפרץ, ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי ואפילו אינדונזיה ומלזיה. ואל תחשבו שמדובר בעניין כללי או מופשט. לכל שחקן חילק לפיד תפקיד. ארה"ב תיתן חסות, רוסיה והאיחוד האירופי יתווכו ויסייעו "ביישום התהליך והטמעתו", מדינות המפרץ יממנו, הסעודים יובילו, מצרים תפתור את בעיית עזה, ירדן תיקח חסות על הבקעה, וכל השאר יחתמו איתנו על הסכמי סחר.
כל כך פשוט ומושלם. איך לא חשבנו על זה קודם? רק צריך לחבר בין רוסיה והאיחוד האירופי, המצרים והירדנים, ארה"ב ומדינות המפרץ, הסעודים עם אינדונזיה ומלזיה, "ממרוקו ועד המפרץ" והלאה. כולם ישקיעו מהונם, מרצם ורצונם הטוב, ויחד נבנה "מזרח תיכון אחר". או אז גם הפלסטינים יכירו בטעותם ויבואו מיוזמתם לחתום איתנו על הסכם שלום. "ניהול נכון", זה כל מה שהיה חסר.
החזון האוטופי הזה של לפיד מזכיר סיפור אחר בעל מאפיינים מיתולוגיים, שאותו חיברו שמעון פרס ז"ל ופרופ' אריה נאור, בספר הפנטזיה המפורסם שלהם: "המזרח התיכון החדש". אמנם, בעלילה של פרס־נאור קודם מושג הסכם עם הפלסטינים ורק אז המזרח התיכון מתגבש באיחוד הרמוני מופלא, בעוד שאצל לפיד הסדר הפוך – אבל האווירה היהודית־ערבית הרומנטית, התנופה ההיסטורית הבדיונית והרוח הפורימית שורה בשניהם.
אבל זה לגמרי לא מצחיק. ישנה סכנה אמיתית שלפיד ינסה להחיות את אותה ועידה אזורית, וסכנה עוד יותר גדולה שהוא יצליח. כי מה מדינות ערב אוהבות יותר מאשר ועידות אזוריות נגד ישראל – בהשתתפותה? הן משרתות אותן היטב. בוועידות כאלה הן הרוב, הן מובילות את הקו, הן המתקיפות והדורשות, וישראל נמצאת בעמדת מיעוט מתגוננת.
קצת קשה להאמין, אבל לפיד מאמין מזה ארבע שנים שהאינטרס המדיני של ישראל הוא להכניס את עצמה מרצון לשטח האש המדיני הזה. ואם יהיה לו צ'אנס, הוא ינסה. הימין בונה את עוצמתה של ישראל ואת מעמדנו המדיני הבינלאומי, רק כדי שכחול־לבן תגדע אותם באבחת "ועידה אזורית" אחת. מדובר במצעד איוולת מדינית שמתחרה רק בהסכמי אוסלו.
אבל הפור עוד לא נפל. אם עם ישראל יבין את הסכנה, נוכל לחגוג בעוד חודש את העובדה שרעיון העוועים הזה לא יתורגם לפסים מעשיים, ושוב נעבור "מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב". פורים שמח.
