ההימור הנוכחי של כחול־לבן הוא אולי הגדול ביותר שמפלגה לקחה על עצמה מאז ומעולם. ארבעת ראשי המפלגה, שלושה רמטכ"לים בדימוס ושר אוצר לשעבר, אנשים רציניים, מכנסים מסיבות עיתונאים, מביימים ומפיצים סרטונים ובונים קמפיין על פרשה שאיש לא מצליח למצוא בה את הידיים ואת הרגליים, ואולי גם הם עצמם. פרשת הצוללות היא סיפור מסובך, שנע באזור הדמדומים, עם עשרות ואולי מאות דמויות, הסתעפויות, התפתלויות והצטדקויות. יש גם אמירה מובהקת אחת של בנימין נתניהו, שנשענת לכאורה על גיבוי של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט שהודיע כי ראש הממשלה לא היה מעורב בתיק הזה.
אין לי מושג למה בכחול־לבן החליטו להפוך את הצוללות לספינת הדגל של הבחירות. הרי מדובר בסיפור שלא מתחיל ולא נגמר, ומזכיר את פרשת הרפז הזכורה לרע. אם החליטו ללכת כבר על השחיתות של נתניהו, הרי עומד לרשותם כתב חשדות חמור וכמעט סופי שהגיש היועץ המשפטי על פרשיות שוחד, מרמה והפרת אמונים של ראש הממשלה לאורך שנים. איזו מפלגה יכולה לייחל לקמפיין כזה שנופל לידיה כמו בהזמנה? המועמד הבטוח לנשיאות צרפת פרנסואה פיון נע כמעט בהליכה לארמון האליזה בבחירות 2017 עד שהתגלה כי שילם משכורות לבני משפחתו בעבור עבודה שלא ביצעו, והוא גם לובש חליפה ששווה 1,500 אירו. מאז הסיכוי שלו נעלם יחד איתו. האפיזודה של פיון היא אפילו לא עשירית מכתב האישום (כפוף לשימוע) נגד נתניהו.
אבל כתב האישום הזה נעלם וגם החבר'ה של כחול־לבן מסייעים בכך, כי פרשת הצוללות המתעתעת משכיחה את תיק המתנות, תיק נוני מוזס ותיק בזק ואת 57 העמודים המדהימים שכתב לנתניהו בגוף שני היועץ המשפטי לממשלה. בני גנץ התחיל מצוין את הקמפיין שלו ב־29 בינואר. נאום הפתיחה שלו בגני התערוכה היה מלאכת מחשבת של מסרים, מידתי וחכם גם ביחס לבנימין נתניהו. הסקרים העיפו אותו למעלה, אבל דווקא החיבור עם שלושת האחרים, יעלון, לפיד ואשכנזי, הביא להידרדרות. מרבה נכסים אלקטורליים מרבה בלבול. המסרים התפזרו, ההופעות לא הרשימו במיוחד, התקלות התרבו עד שיאיר לפיד התעצבן וניסה למקד את העסק. אם הוא בחר בצוללות, לדעתי הוא טעה.
הפריצה האיראנית לטלפון הסלולרי של גנץ היא מכה קשה, שמעידה על שלומיאליות, גם אם הוא לא אשם בכלום. נתניהו כמובן מגחך על המעשה, עד שעולה החשד שהוא הדליף את הסיפור האפקטיבי הזה. נתניהו גם חוזר על כינוי החמור שהדביק גבי אשכנזי לגנץ בפרשת הרפז, ובכחול־לבן לא מספרים כי הוא דווקא זה שמסבך את עצמו בכתבי אישום חמורים על שמפניות, סיגרים וכותרות בוואלה. גנץ מתעקש על הצוללות, ביום שבו עד המדינה גנור חוזר בו, מה שמשחק לכל הכיוונים. גנץ יוצא אמנם בשלום מראיונות ראשונים עם יונית לוי, תמר איש־שלום ודוריה למפל, אבל לא יוצא עם בשורה. הוא לא מבקיע שער ניצחון, לא שובר את השוויון, לא פורץ למעוזי הימין ולוכד שבויים. משהו פה חסר.
אגב, השבוע נשמע גנץ אומר שיגיש למפלגות החרדיות דף ריק, כדי שימלאו שני שליש תנאים, אם אכן יוטל עליו להרכיב ממשלה. לסגן השר ליצמן יש את כבר התנאי הראשון. "תעיף את לפיד, ואז אולי נדבר איתך", הוא ישרבט על הדף.
נתניהו עצמו לא האמין כנראה שכתב האישום שממנו דאג כל־כך, ושנגדו נלחם בכל כוחו – לא ישחק תפקיד בבחירות האלה. הקו האסטרטגי שלו מוכיח את עצמו בסקרים האחרונים: ימין, ימין, ימין מול שמאל, שמאל ושמאל. ארבע סיבות נוספות מסייעות לנתניהו לצלוח את התקופה הזו: הנרטיב הביטחוני הימני (אסור להחזיר שטחים); המצב הכלכלי; המסורת (גם אם נתניהו אתאיסט גמור, הליכוד נחשב שומר מסורת ואצל גנץ ולפיד אין התמודדות עם שאלות דת ומדינה); וגם הכעס ההיסטורי של עדות המזרח על השמאל, שאינו חולף מן העולם הזה.
