במהלך כהונתו כשר האוצר נפגש יאיר לפיד עם פעילים חרדים בתחום התעסוקה וההייטק. לאחר שדיבר על המהלכים שעשה במשרד האוצר כדי לשלב את החרדים בתעסוקה, הצהיר לפיד שמטרתו היא "שילוב החרדים בחברה הישראלית". כששאל את משתתפי הפגישה מה מטרתם, הם השיבו להפתעתו שברצונם "לשלב את הישראלים בחברה החרדית". כך הם ביטאו את התקוממותם של חרדים רבים ששומעים על הצורך לשלבם בחברה הישראלית.
למרות המשאבים הרבים שמדינת ישראל ושורה של גופים פילנתרופיים ויזמים חברתיים משקיעים במשימת שילוב החרדים, הדרך להצלחה עוד ארוכה וההישגים לעת עתה חלקיים בלבד. נכון להיום רק כמחצית מהגברים החרדים משולבים בשוק התעסוקה, ושכרן של נשים חרדיות נמוך בכ־30 אחוזים משכרן הממוצע של נשים חילוניות. בשנת 2015 החלה להסתמן עצירה במספר הגברים החרדים שנכנסו לשוק התעסוקה ושהשתלבו במוסדות להשכלה גבוהה. מול נתונים אלה אין ברירה אלא להיישיר מבט אל המציאות ולהודות: עדיין מוקדם להכתיר בהצלחה את משימת שילוב החרדים. הקהילה החרדית ברובה המוחלט עדיין בוחרת להתבדל מהחברה הישראלית ומהעולם המודרני.
הקהילה החרדית אימצה לעצמה את פרקטיקת ההסתגרות כשריר הכרחי בשנותיה הראשונות של המדינה. לפני למעלה מעשור היא החלה להיפתח לחברה הישראלית, ובכך העמידה את הבחירה ההיסטורית הזו למבחן חוזר. אך המחיר האישי, הקהילתי והערכי שההשתלבות טומנת בחובה עלול להיות כבד מדי. הצורך לדלג בין עולמות וחברות שונות כל־כך, כמעט לא מתאפשר לאורך זמן ללא ויתורים אישיים. לא פשוט להיות חלק מחברה אינדיבידואליסטית המרימה על נס הגשמה ומימוש עצמי, ובו־זמנית להשתייך לקהילה קולקטיבית וליישר קו עם קודים קהילתיים נוקשים. בועת ה'תהיה גם חרדי וגם ישראלי', עלולה להתנפץ בפנים של כולנו. הנתונים המצביעים על בלימת ההשתלבות בשוק התעסוקה ובאקדמיה, מוכיחים על ההכרעה הרווחת: הקהילה החרדית בוחרת לשוב ולהתכנס מאחורי חומות הבדלנות.
מציאות זו מזמנת לנו מבט מחודש על משימת שילוב החרדים, ובאותה הזדמנות גם על החברה הישראלית כולה. 'נאום השבטים' של נשיא המדינה ראובן ריבלין שימש אנטי־תזה לתרבות כור ההיתוך הפרה־היסטורית, והיווה תקווה לשינוי תפיסה. היה נראה כאילו אנו מתקרבים למנוחה ונחלה של שאיפה לטוב משותף ושל רב־תרבותיות אמיתית. אך הנה, בנאומו בוועידת העסקים של 'גלובס' לפני כחודשיים, קרא הנשיא ריבלין ליצירת שפה ישראלית משותפת. לא די בכך שהחרדי, החילוני, הערבי והמתנחל ידברו עברית; המטרה היא שכולנו נדבר 'ישראלית'. לחלקים בציבור זו נשמעת שאיפה קסומה, אך כשאדם חרדי שומע את הנשיא מדבר על שפה ישראלית, הוא רואה בגישה זו סכנה עצומה לשלמות קהילתו ואף לקיומו של העם היהודי כולו.
התפיסה הרווחת בקרב מנהיגי החברה החרדית היא שכדי לשמור על אמונתם ואורח חייהם יש צורך בבידול והסתגרות. בעיניהם, ההיסטוריה היהודית מלאה במגמות חוזרות של התבוללות ואובדן זהות, וכדי למנוען צריך לשמור על ניתוק מהתרבות הישראלית. רובם הגדול נמנע מנהירה לעבר מדורת השבט הישראלית. החברה החרדית מבינה מה שלא רבים מוכנים להודות בו: מדינת ישראל לא רק רוצה חרדים מתפרנסים, היא רוצה חרדים מתפרנסים בדרך מסוימת דווקא. דרך ישראלית. הישראלים רוצים את החרדים ישראלים וחומרנים. והחרדים? טוב להם ככה, תבדקו במדד האושר. זו עניות שעשירה ברוח. כלכלה, מתברר, זו גם אידיאולוגיה.
חיים בנפרד
כל עוד החילונים ידבקו בתפיסה שעל חרדים להשתלב בישראליות, ואילו החרדים ימשיכו להיות מאוימים מהמשמעויות הערכיות של מעשה השילוב, הדברים ימשיכו במהלכם העכשווי: שילוב זהיר ואיטי, המסתיר מאחוריו את תהליכי הבדלנות. כבר כיום קיימות טריטוריות חרדיות נפרדות. ערי לוויין חרדיות, מערכות הסעת המונים על טהרת המגזר, ומרכזים עירוניים חרדיים תוססים בעיקר בירושלים ובבני־ברק. החברות שלנו נפרדות גם במערכות הצרכניות, התרבותיות, התקשורתיות, הספרותיות, המוזיקליות ואפילו הכלכליות. המכנים המשותפים שלנו הופכים להיות סמליים ביותר. אנחנו נפגשים בעיקר בבתי חולים, כדי להגיע לעולם או להיפרד ממנו; את המסע בין שתי הנקודות אנחנו מקיימים במקביל ובנפרד. ניסיונות החיבור עד כה רק העמיקו את החרדה והפחד מאיבוד הזהות החרדית, וביצרו את ההפרדה בין הקהילות.
ההסכמה על מסגור שונה של משימת שילוב החרדים, מהווה אתגר עצום. כשמדברים על כסף ועשייתו, ההיררכיה ברורה. ברור שצריך ללמוד ליבה, שתואר אקדמי מקדם תעסוקה איכותית יותר, ושעל החרדים לעבוד גם מחוץ לגבולות הקהילה. אבל אם האתגר בין הקבוצות הוא זהותי וערכי, ההיררכיה מתערערת. האם אנחנו כאן מכוח היותנו חברה ישראלית אחת, או בזכות הבטחה שמיימית עתיקה? האם ההגשמה הקולקטיבית שלנו היא ביכולת לחיות כאנשים שונים, או בשמירת הדבקות בבורא ובמצוותיו? יתרה מזו, האידיאולוגיה החרדית מאתגרת את ההגדרה של חברה מצליחה מחברה חומרנית לחברה תיאולוגית, וזה כבר יותר מדי. לכן חשוב להשאיר את משימת שילוב החרדים כמו שהיא. מיעוט חרדי חלש וחסר ידע, הנזקק לדבוק בדרכי הרוב הישראלי. צבא־אקדמיה־קריירה. תהיו כמונו. מה כל־כך קשה?
נכון להיום, החברה הישראלית והקהילה החרדית מדברות בשתי שפות שונות ובעלות מערכות מושגים אחרות לחלוטין סביב סוגיית שילוב החרדים. גם אם נדבר בשפה אחרת, ונסכים שהשיחה היא לא על מדדים כלכליים אלא על מערכות אמונות ודעות המייצרות זהות, עדיין פתרון סוגיית שילוב החרדים יהיה לפתחנו. במסגרת הפתרון נוכל לבחור בין מלחמת תרבות בשיטת 'כל דאלים גבר' שתאיים על זהותה של כל אחת מהקהילות, כפיית לימודי ליבה ואימוץ אידאולוגיות של ציונות ומודרניזם מצד אחד, מול תהליכי הדתה ושמרנות מהצד השני. האופציה האחרת היא להכריז על נטישת החלום הישראלי המשותף, להכיר בקיומה של כל קהילה באקלים תרבותי וערכי שונה לחלוטין, ולהישאר עם מערכת יחסי גומלין נטולת יומרות בין הקהילות. במציאות כזו, אף קבוצה לא צריכה להתנגד לדרישות ערכיות של הקבוצה האחרת. אם כדי לפתח את ההשכלה והתעסוקה בקרבם החרדים מעוניינים בלימודים נפרדים, זה לא אמור להפריע לאף אחד. ואולי קיימת גם אופציה שלישית, שאותה עלינו לגלות יחדיו.
