כשתקראו את הטור הזה, אדי האלכוהול האחרונים כבר אמורים יהיו להתנדף מגופכם, זאת בהנחה שאתם שותים עד־דלא־ידע, ולא סתם אלכוהוליסטים. מקווה שגם אני, בשעת קריאתכם אותי, לא אתגולל שיכורה כלוט, ושכל ה"ונהפוך הוא" ישוב על מקומו בשלום. בכל אופן, הרשו לעצמכם להתרווח בספה ולנשום, סוף סוף אני לא כותבת על הבחירות ולא על הפוליטיקה. אפשר לומר שזה טור אישי, אבל בל נשכח שלימדתנו קרול האניש, שהאישי הוא הפוליטי.
אז בפורים הזה בחרתי להתחפש ללילית. ופה אתן לכם טיפ: אם אתם רוצים לזכות בתחרות תחפושות בעבודה, אל תתחפשו ללילית. ההפסד עדיין צורב את ליבי, ובכל זאת אני לא מצטערת לרגע. הייתי עושה את הכול שוב, כי יש דברים שאישה חייבת לעשות. כמו להרים ללילית ולנסות ללמד זכות על האישה הראשונה לשמה – אסרטיבית, סוערת ופמיניסטית רדיקלית – האישה־שדה מהמיתולוגיה המסופוטמית שעברה גיור לקולא, והפכה להיות דמות מפתח במיתולוגיה היהודית. רובכם מכירים אותה בטח כ"רוצחת התינוקות", ו"מפתת הגברים". אבל חברים, אנחנו בפורים, פתחו את הראש, תעשו קצת "ונהפוך הוא" למחשבות שלכם, ומה שנקרא נתחיל מבראשית.
האנושות מתחילה בצורה הרמונית, הרי הזוועות עוד בוא יבואו, אבל לכול זמן ועת. בפרק א' נכתב כי א־לוהים בורא את האדם בצלמו, "זכר ונקבה ברא אותם", ומציע להם לפרות ולמלא את הארץ ואף לכבוש אותה (אגב, שם אקיבוש התחיל). אך למרבה ההפתעה, בפרק הבא, שבו ייתכן כי הדינוזאורים הספיקו להיכחד, א־לוהים אומר ש"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". רגע רגע רגע, מה קרה לנקבה מהפרק הקודם? לאן היא נעלמה, ולמה האדם שוב בודד? (אולי כי בדידות היא משהו קיומי). פרשני חז"ל נחלצים לעזרת הכתוב ומגשרים על הפער בין שני הפרקים בעזרת דמות אישה חדשה: לילית. זו שקדמה לאם כל חי.
שברה את הכלים
על פי מדרש בן סירא, מדרש מאוחר ונועז בגישתו, א־לוהים "ברא לו אישה מן האדמה כמוהו וקראה לילית". אבל העסק מתחיל לחרוק על ההתחלה. "מיד התחילו מתגרין זה בזה" (תארו לכם אילו מטעמים כל מיני דורשי רשומות יכולים לעשות מהמשפט הזה: "נו, מה עושים איש ואישה שמתחתנים? מתחילים להציק זה לזה". חה חה חה). המדרש מתאר שהייתה ביניהם מריבה על רקע יחסים אינטימיים. "אמרה לו שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה, ולא היו שומעין זה לזה". חכו רגע עם רצח התינוקות ופיתוי הגברים, מדובר על אישה שיש לה דרישה אחת די הגיונית – להיות שווה לאדם. שלא יחשוב שהיא נחותה ממנו, שיזכור ששניהם נוצרו מהאדמה, שווים בפני בוראם, אבל זה לא מוצא חן בעיני אדם. הוא כנראה באמת חושב שהוא יותר א־לוהים מאדם, ושאין מה לדבר על שוויון עם המין הנשי. וגם לילית מבינה שממנו לא תצמח לה שום טובה, אז "אמרה שם המפורש ופרחה באוויר העולם".
לילית לא ביקשה לעצמה דבר. היא שברה את הכלים (רוח הפמיניזם הרדיקלי) ואמרה שהיא לא מוכנה בשום אופן לשחק ככה, ושילכו לחפש פראיירית אחרת. אדם מתלונן בפני הקב"ה שהאישה ברחה לו, והם רודפים אחריה עד לים ושם כבר מעמיסים עליה את כל עניין התינוקות והזוועות (אישה שמערערת על המוסכמות מסוכנת לציבור עד אימה). זוכרים את חוה שנבראה מהצלע? חלילה לא שווה מהאדמה, איתה אדם כבר מצליח להתמודד.
עכשיו, הרשו לי לדמיין מה היה קורה אילו בין כל פרשינו ז"ל הייתה גם אישה. האם לא יכולנו להיתקל במדרש הבא? "והיו דורשות שהייתה רואה כיצד בנותיה ובנות בנותיה עתידות להיות משועבדות תחת הגברים, ומשראתה שאין בידה לשנות את אדם, החליטה לפרוח באוויר העולם. ובכל פעם שאישה בוכה ונאנקת תחת עול השעבוד, לילית הייתה אוספת דמעותיה. והייתה מחבקת ומנשקת את בנותיה בכל דור ודור ומחזקתן ומתחננת לפני הקב"ה – ראה, בנותיי הצדקניות נתונות בשעבוד ואין אתה נוקף אצבע להצילן? ראה הקדוש ברוך הוא את כאבה של בריאתו שעמדה לפניו בשעה שברא את העולם וביקש שתהיה שווה בפני אדם – כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנייך לגבולם ובנותייך למקומן".
שוויון במו ידינו
אז נכון, היא קיצונית, היא סוערת, היא מפספסת כי בסוף היא לא אם כל חי, כי האנושות לא יצאה ממנה, אבל מרגש לחשוב שהיהדות, גם אם בשוליה, מציבה אותה כמין אור גנוז לעתיד לבוא (לא חושך), כמין קריאת כיוון. דמות שהייתה צריכה להקריב את עצמה למען מגדרה, עמה ומולדתה (מוכר לכם?), שמתוארת כמו הרצון והמחשבה הראשונית של הבריאה – של שוויון שעתיד לבוא בעולם הבא, והרמב"ם הרי פירש שהעולם הבא הוא העולם שאנחנו מביאים במו ידינו ומעשינו.
רבי נחמן בפירוש רבי־נחמני אופייני מאוד כותב שלילית נקראה כך על שם יללת העצבות שלה, "ואמא דערב רב היא לילית שהייתה מייללת תמיד, ועל כן הם עושים ניגונים של יללה". מקור הרע בעולם הוא ניגון של עצבות של הרשעים, שגם אם הוא נובע מזעקה אמיתית של חוסר, אין לו תקנה ושום טובה לא תצמח ממנו. אי אפשר לראות רק את חצי הכוס הריקה.
לילית אמנם ויתרה על האפשרות לפעול בעולם, אבל בחרה להיות השראה. איבדה את עולמה, והצטרפה על פי המפרשים לעולם השדים והמזיקים, ויש המפרשות הפכה לאם כל הפמיניסטיות. ואני, אמנם הפסדתי לזוג מחופש לאנשי לגו (אשכרה הפסדתי לזוג לגו!), ולזוג מעצבות השערים המדהימות של דיוקן (עוד ניחא), אבל זכיתי לחגוג את ליליות העולם. בקטע טוב, כן? בלי ליטול נשמות של תינוקות וכל הג'אז הזה. לחיי גברים, לחיי נשים ולחיי השוויון ביניהם, ולא רק בפורים.
