"מגזריות" הפכה בעשור החולף למילה גסה בציבור האמוני. רגשי הנחיתות של דור המייסדים המפד"לניקי הוותיק מול ההתיישבות העובדת, המיינסטרים של אז, מתגלים היום גם בנכדיהם. ירושת הדורות. הם רואים כקטנות מוחין את גאוות היחידה, את ההזדהות עם השבט, ומעדיפים להסתיר את הכיפה הסרוגה, או להוריד אותה בכלל, שמא יחשדו בהם שהם דוסים.
אבל לבני ההתיישבות העובדת לא היו תסביכים כאלה, והם היו מגזריים לעילא. הייתה להם גאוות יחידה. אדרבא, הם התגאו בכך שהמגזר שלהם הוא המדינה, ובמידה רבה הצדק היה עמם. כי כל חברה מונהגת על ידי אליטה. אליטה איננה מילה גסה, כל עוד היא אידיאליסטית ולוקחת על עצמה משימות לאומיות. דוד בן־גוריון היה מגזרי. הוא הזדהה תמיד עם אותו קומץ חלוצים סוציאליסטים שמתוכם צמח, וראה את עצמו פועל בשליחותם. מתוכם, בשליחותם ובדרכם, הוא הנהיג את המדינה. לא היו לו תסביכים בעניין הזה. הוא נראה לו טבעי לחלוטין.
גם דוד המלך היה מגזרי. שבע שנים מלך בשבטו שלו, בשבט יהודה. רק אחר כך ומתוך כך הוא מלך גם על כלל ישראל, וגם אז מלכותו הייתה מבוססת מן הסתם על שבטו, שבט יהודה. מי שחושב שיש סתירה בין המגזר ובין כלל ישראל לא חושב בעברית. הוא חושב בלועזית.
ראוי לשים לב שהמושג "מגזר" אינו ישראלי. הוא מבטא מחשבה מערבית. הוא מניח שהחברה או העם אינם אורגניזם אחד, אלא מורכבים מאוסף של יחידים, שמתקבצים למגזרים סביב אינטרסים משותפים. אצלנו, בעם ישראל, מדברים על שבטים. פירוש המילה שבט הוא ענף: כל שבט שונה, אבל כולם צומחים מגזע אחד. החברה היא אורגניזם חי, לא אוסף של פרטים. בגוף יש איברים שונים, שכל אחד מהם ממלא תפקיד שונה מהשאר, אך רק יחד, מתוך ההשלמה ההדדית, נוצר האורגניזם כולו ומתפקד היטב.
לכל איבר תפקיד משלו. אחד הוא הראש, אחר הוא הלב, שלישי הוא זרוע ימין וכן הלאה. חייב להיות ראש. ושבט יהודה, שבט המלכות, הוא הראש בישראל. זה לא עושה אותו "שווה" יותר. אדרבא, מוטלת עליו אחריות גדולה יותר. וכך גם שאר השבטים. כל אחד ממלא את תפקידו המיוחד בגוף הכללי, בתנאי שהוא שומר על ייחודו.
החברותא שלי הוא רופא. כשדיברנו על הסוגיה הוא הביא לי דוגמה מתורת הרעלים. רוב הרעלים, הוא אומר, בנויים על עיקרון אחד: הם מפרקים את "הקליפה" של התא, את המסגרת שלו, את מה שמייחד אותו ומבדיל אותו מתאים אחרים. הם ממוססים את עניינו המיוחד. כך הוא מאבד את יכולתו לשמור על זהותו על ייחודו ועל תפקידו באורגניזם, ומאבד את קיומו.
האחדות לא נוצרת מתוך ביטול החלקים ואובדן זהותם. אדרבא, דווקא מתוך שמירת זהותם וייחודם. מי שחושב שמגזריות סותרת את היותו כלל ישראלי, ולכן יש עניין למחוק את המגזריות, מפספס את כל העניין.
מתוך אותה מחשבה ולפי אותו היגיון מגיעים אנשים לטשטוש הייחוד הלאומי. כי אם ייחוד לאומי סותר את האוניברסליות שלנו, אזי צריך לטשטש אותו או למחוק אותו לחלוטין. אבל זו טעות, כאמור. התפיסה האורגנית אומרת שרק מתוך שמירת הייחוד הלאומי שלך אתה מסוגל לתרום את תרומתך הייחודית לאורגניזם הכלל אנושי, לאוניברסליות.
לכל מיני פוליטיקאים, מכל מיני כיוונים, יש אינטרסים. הם שוטפים לנו את המוח עם עניין ה"מגזריות", כי אם תזדהה עם השבט שלך הם לא יוכלו לקבל את הקול שלך. אבל זהו, כמו שאמר לי הדוקטור, סוג של רעל.
כמובן, להיות "מגזרי" במובן המצומצם, לשים לב רק לאנ"ש ולהתעלם מכלל ישראל, זו הקיצוניות השנייה. אבל בני המגזר הדתי־לאומי יכולים להיות רגועים בעניין הזה. כשחזרתי בתשובה נמשכתי דווקא לציבור האמוני, בין השאר כי זיהיתי בו את האידיאליזם הישראלי, את הנטייה שלו לקבל על עצמו משימות לאומיות. על כך חונכתי בתנועות הנוער החילוניות, אבל שם זה כבר אבד כמעט לחלוטין.
אז כן. אנחנו "מגזריים". לגמרי. במובן הטוב של המילה. איך אמר בשבוע שעבר הרב יעקב מדן? "לציבור שלנו יש שתי אפשרויות, הימין החדש או הבית היהודי".
