"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו", אמרו חז"ל בעקבות חורבן הבית השני, ובמקום אחר: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה".
לשני המשפטים משמעות דומה. ה"ענוותנות" במשפט הראשון מדברת על טהרנות משפטית. לפי הסיפור, הטהרנות ההלכתית של רבי זכריה ביזתה את מתנת הרומאים, והאיצה את רצונם לפגוע ביהודים. המשפט השני מתייחס לענייני החברה הפנימיים אז: עמידה טהרנית על הדין גם בענייני פנים הביאה להגברת המתיחות בין חלקי האוכלוסייה, ואלו תרמו לחורבן המתהווה.
עוד כתבות בנושא
–הפרחים לבג"ץ: מי שהוציא את בן־ארי מהדלת, יקבל בן־גביר מחוזק מהחלון
–בג"ץ: מיכאל בן-ארי לא יתמודד לכנסת, רע"מ-בל"ד אושרו
–"הבקשה לפסול אותנו היא כהנאפוביה, אנחנו לא 'כך'"
תיאורי חז"ל הללו לא משקפים את המציאות ההיסטורית שהביאה לחורבן. אבל כהדרכה חינוכית־חברתית תוקפם יפה גם עכשיו, לנוכח פסיקת בג"ץ על פסילת מועמדותם לכנסת של אנשי עוצמה יהודית, לעומת אישור התמודדותם של עופר כסיף מחד"ש ורשימת בל"ד. המערכת המשפטית חייבת בחשבון נפש מתמשך בשאלה כיצד הידרדר מעמדו של בית המשפט העליון מאחד הגורמים הנערצים והמוערכים במדינה למעמד של אחד הגופים השנויים ביותר במחלוקת.
החברה הישראלית בשנות ה־80 וה־90 הייתה בשלה למדיניות ליברלית מבעבר, אבל בהדרגה, ובמשורה. לאנשי מערכת המשפט אצה הדרך. הצירוף של אקטיביזם שיפוטי עם הכרזה חד־צדדית על מהפכה חוקתית, בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, גרם ליותר מדי פסיקות שנראו לישראלים כסטייה ברורה מלשון החוק, ונתפסו כפגיעה קשה מדי בצרכיה הביטחוניים או הזהותיים של החברה הישראלית המאוימת.
למערכת המשפט אסור לנהל את דיוניה ופסיקותיה לפי המסרונים שהיא מקבלת מהרחוב, אבל באותה מידה חשוב גם שלא תאבד את אמונו הבסיסי של הציבור. הגבול הדק הזה נחצה במשך זמן רב במערכת הרבנית ההלכתית, ולמרבה הצער בעשורים האחרונים גם במערכת המשפט הכללית.
הפסיקה האחרונה הייתה כנראה אחת יותר מדי. חוק יסוד: הכנסת קובע במפורש שרשימה או מועמד לא יוכלו להשתתף בבחירות אם תפיסתם שוללת את אופייה היהודי או הדמוקרטי של המדינה, או שהם מסיתים לגזענות. הדברים שאמר כסיף לאחרונה נגד אופייה היהודי של המדינה, או דברים ברוח זו שאמרו אנשי בל"ד לאורך השנים, אינם חד־משמעיים פחות מדברים שאמר במשך השנים ד"ר מיכאל בן־ארי, הנחשבים כהסתה לגזענות.
לפיכך, התוצאה המשפטית הפורמלית אמורה להיות פסילה של בן־ארי (ואולי גם של כלל אנשי עוצמה יהודית), לצד פסילת כסיף ובל"ד. מי שרוצה לטעון שהזכות להיבחר גוברת על לשון החוק צריך לכל הפחות לפסוק ששום רשימה ואף מועמד לא ייפסלו. פסילת בן־ארי בלבד אינה סבירה.
הדברים נאמרים בכאב, דווקא משום החשיבות הגדולה שיש לביקורת שיפוטית על מעשי הממשלה וגם על חוקי הכנסת, במיוחד בעידן שבו הפוליטיקאים הולכים ונעשים יותר ויותר פופוליסטיים. אבל דווקא כדי לשמור על הביקורת הזו מול העוינות שהתפתחה כלפי בית המשפט העליון, אין מנוס מהפקעת ההחלטות החוקתיות מידיו, לטובת מוסד שיפוטי חדש, בית משפט חוקתי.
הצורך במוסד כזה נכון בכל מקרה, משום שהערבוב בין תפקידיו המשפטיים של העליון ובין תפקידו החוקתי גרם להשלכת הביקורת כלפי ההחלטות החוקתיות שלו גם על מעמדה השיפוטי הכללי של המערכת. אפשר לראות זאת כבר בדה־לגיטימציה כלפי בית המשפט בתיקי אריה דרעי ושלמה בניזרי, והתהליך צפוי להתגבר במקרה שראש הממשלה בנימין נתניהו אכן יועמד לדין.
יתר על כן: בית משפט חוקתי אינו חייב להכיל רק אנשי משפט. הכרעות חוקתיות אינן משפטיות אלא ערכיות, בעיקר כשברוב המקרים לא מדובר בצדיקים מול רשעים, אלא בהתנגשות בין שני ערכים ראויים. בשאלות כאלה אין יתרון למי שהתמחותו בדיני מסים או חברות על פני אנשים שעסקו כל חייהם בליבון הדילמות הקורעות את חיינו: פילוסופים, סופרים, אנשי מדע המדינה, רבנים בעלי רגישות אתית, עיתונאים וכו'.
אין להיבהל מכך שהרכב כזה יהיה תקדים עולמי. אדרבה, אולי דווקא מציון תצא תורה לכלל מערכות המשפט, שרבות מהן עומדות היום מול מתקפת דה־לגיטימציה מסוכנת.
