טענת "הבידוד המדיני" חטפה השבוע מכה קשה, עם פרסום תמונות מהביקור של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה בהודו הרחוקה. נתניהו ופמלייתו התקבלו באסיה הרחוקה בכבוד מלכים יוצא דופן. נראה כאילו הודו כולה נרתמה לקבלת הפנים הצבעונית והעשירה במחוות של רצון טוב – משלטי חוצות כתובים עברית הנושאים את תמונותיהם של מנהיגי שתי המדינות ועד לשיירות סוסים ומקהלות שיר. כל אותה עת ליווה ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי את ראש הממשלה שלנו ושותפיו למסע כשהוא לבוש בשמלה מסורתית ושרשרת דמוית צמות.
נתניהו, בחליפת עסקים אירופית כמקובל בחלונות הגבוהים של המערב המודרני, יצא להודו לצורך עשייה מדינית וחיזוק הקשרים הכלכליים והאחרים, אבל לא הצליח להסתיר את ההנאה הגדולה שמסב לו הקשר האישי והחם בינו לבין מקבילו ההודי. ראש ממשלת ישראל ורעייתו ישבו ברגליים יחפות ובשרשרת הודית מסורתית, מאזינים בקשב רב לדברי ההסבר של המארח, לומדים את מנהגיו, ומברכים את קהל השומעים בקידה קטנה ובהצמדת ידיים. מסורת זו מסורת, ומי אם לא נתניהו – בעל משל העץ והשורשים – יודע להעריך מסורת.
משל העץ של נתניהו חוזר ועולה בנאומיו, כולל בביקורו בהודו. גם הפעם הוא פירט את שלושת המרכיבים הבסיסיים הדרושים למדינה קטנה כמו שלנו כדי להתקיים בשכונה עוינת כמו המזרח התיכון – עוצמה צבאית, עוצמה כלכלית ועוצמה מדינית, שנובעת מהשתיים הראשונות. כל אלה דרושים להישרדותו של החלש בכל מקום, הסביר רה"מנו, אולם במקרה שלנו יש גם גורם רביעי, משמעותי מאוד.
וכה אמר נתניהו שם: "הכוח הרביעי הוא כוח הערכים והמסורות שלנו. שאלו אותי מנהיגים אפריקנים בסימפוזיון באו"ם לגבי טכנולוגיה ישראלית המסייעת לשנות את פניה של אפריקה. (…) הם אמרו: אנחנו יוצרים הרבה בעיות באפריקה, ואתם באים ויוצרים את הפתרונות יחד איתנו. מה הסוד שלכם? אתם כזאת מדינה קטנה. איך אתם עושים זאת?
"ואני אמרתי: תראו, אנחנו עם מיוחד. אנחנו כמו עץ שיש לו שורשים עמוקים באדמה העתיקה שלו, במסורות העתיקות שלנו, ועם זאת אנו שולחים את ענפינו למעלה, לשמיים. אנחנו ממשיכים לחקור, ממשיכים לבחון, ממשיכים לחפש אחר דרכים חדשות. הענפים מגיעים עד לשמיים ואילו השורשים נטועים עמוק באדמה. אני מאמין שזה הסוד של ישראל. אני גם מאמין שזה הסוד של הודו. זה בדיוק אותו הדבר. מסורות חזקות, תרבויות עתיקות שבהן אנו כה גאים, ועם זאת מוחות סקרניים ששואפים להגיע לשחקים, חותרים לפתרונות חדשים לבעיות חדשות כל הזמן, ואני חושב שזה מאפיין את שני עמינו".
אל תמהרו לנפח את החזה הישראלי הגאה שלכם. הודו, כמו סין, אכן חולקת עם העם היהודי את המכנה המשותף של עבר רחוק ומסורת בת כמה אלפי שנים, פרק זמן שעמים אחרים לא הצליחו לשרוד. שתי המדינות הללו הגיעו לשגשוג שלהן עם הרבה פחות שואות ואינקוויזיציות, ובעיקר בלי פיזור אוכלוסין בוטה ומסחרר בין מאות עמים שונים. והנה כשמביטים בהם, בחברים מהודו, נראה שיש מקום לקנא בשמירת המסורת ההדוקה, בנפנוף המוצהר בה בטקסים פומביים. במלתחה הפרטית של נרנדרה מודי יש כמה פריטים פחות יוצאי דופן לעין המערבית, ואפילו כמה סטים שמזוויות מסוימות אפשר לקרוא להם חליפה (אם כי הם נושאים צווארון סיני משום מה) – ובכל זאת הוא מקדם ראשי ממשלות בשמלה, צעיף וטייץ ארוך, משל היה בת אולפנה מקוררת. הברית בינו לשורשיו ברורה לו, הסמלים שלו הם חלק מהיומיום.
נכון, כשהמעצמה שלך מונה קרוב ל־1.3 מיליארדי בני אדם אתה יכול לצפצף קצת על נורמות בינלאומיות. ובכל זאת, נראה שהגאווה הלאומית שם לא שמורה לחגיגות עצמאות בלבד. המסורת עצמה היא הדגל, היא הגאווה הלאומית, עם או בלי ענפי החדשנות.
התקפלות סמלית
בשעה שנתניהו נסע לאיטו כששתי שורות של פרשים הודים מלוות אותו לטקס קבלת הפנים הרשמית, חשפה בארץ ממלאת מקומו, שרת התרבות מירי רגב, את סמל חגיגות השבעים למדינת ישראל. גרפיקאים רבים וטובים ניתחו לעומק את המבנה, הזוויות והאלמנטים המיותרים של הלוגו המושמץ, אבל אנשי מילים שכמותנו נתפסים לטקסט המלווה אותו, ומתברר שגם כאן מישהו פספס את הנקודה. דווקא מתוך חיבה יתרה לממלכתיות ולטקסים חגיגיים; מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר למדינה ולכל מה שיכול להחמיא לה, המילים "מורשת של חדשנות" התקבלו בעיקר באכזבה, אחר כך בתחושת פספוס, ובסופו של דבר כמעט בכעס. מישהו פה ניסה לשחק עם משל העץ של נתניהו, לתרגם אותו לשלוש מילים, והתנגש בגזע.
החדשנות, המסמלת את כל העוצמות שנתניהו דיבר עליהן, מתבקשת כאן בהיותה אכן גאווה לאומית של אומה שצמחה מתוך התהום הבלתי נסבלת שהייתה בה אך לפני פחות משמונה עשורים. אולם מורשת היא לא מסורת, היא לא באמת חיבור לשורשים. מורשת היא יותר כמו שיעור בהיסטוריה, אתר הנצחה שמבקש שלא נשכח אירועים מכוננים מהעבר הרחוק, ושלא נניח להם להיעלם בסחף הימים והאירועים. מסורת היא שמירה מתמדת של אותה מורשת. היא ההפך הגמור משיעור היסטוריה, היא החיים. מישהו במועצת חכמי ועדת הסמלים כנראה חשש קצת מקריאות הדתה, והסתפק בסימון וי קטן על העבר היהודי שהביאנו עד הלום. הוא לקח את העץ של נתניהו מהאדמה הפורייה שלו ושתל אותו בעציץ מנותק קרקע. כאילו ביקש לתת לענפים לפרוח, אבל בלי לאפשר לשורשים להשתולל.
מודי ההודי – על השמלות הצבעוניות שהחליף במהלך הביקור, על רגליו היחפות בדרך לקברו של גנדי, על השרשראות וטקס פיזור עלי הכותרת על הקברים – יכול לתת לראש ממשלתנו שיעור בעבודת שורשים. אולי אין מקום לצפות שמנהיג מדינת היהודים יסתובב בטקסים רשמיים עם ציצית או תיק תפילין צמוד, אבל סמל חגיגות השבעים מותר שיכלול משהו מעבר למגן דוד של הדגל. משהו שמתעלה מעל החשש להרגיז את סולדי המסורת החרדתיים, ומתחבר בגאווה לשורש היהודי. אולי בין שיחות ההעצמה של נתניהו, היה לו טיפה זמן לבחון את הדרך ההודית, שבקבלת פנים רשמית מצליחה לשמור על הנימוס מול האורח בלי לוותר על הרוח שלה עצמה. בשמלה ארוכה וצעיף צמות, בקידה עדינה שאומרת: "היה שלום לכם ונמסטה".
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
