הרב שמואל אליהו קרא ביום רביעי בגלי צה"ל לשקול את פיטורי הרמטכ"ל, והפך לאויב העם. לפני קצת יותר מחודש, הוא אמר מעל אותה במה רדיופונית ממש, ש"המשטרה צריכה לעשות בדק בית רציני בצורת ההתייחסות שלה לנשים שנפגעות פגיעה מינית", ולמשך כמה שעות היה ליקיר האומה.
קטונתי מלחלק ציונים לרב אליהו, אבל אין ספק שהוא לא חושש להביע עמדה, גם אם זו עלולה להכעיס. ולא פעם היא אכן מכעיסה. כי למשל, בבוקר כזה, לאחר פעולה נועזת במיוחד לתפיסת רוצחיו של הרב שבח ז"ל, הביקורת על הצבא נראית שולית לעומת השותפות וההערכה.
ובכל זאת. אי אפשר להתחמק מהתחושה שיש כאן סט אחד של ערכים ועמדות שנחשב לראוי ומתקדם, ואחר שהוא "חצוף".
והאמת צריכה להיאמר. פעמים רבות אני לא מוצאת את עצמי מסכימה עם הרב אליהו, אבל יש בעיה עם היחידות הקרביות המעורבות. כמי שאמונה על ברכי הפמיניזם, כמי שרואה וכואבת את הדלתות שעדיין נחסמות בפני נשים, אני בכל זאת סבורה שהפלטפורמה הזו, יוצרת שלל בעיות מבצעיות, חברתיות וגם הלכתיות. ההתמודדות איתן אולי אפשרית, אבל גוזרת על המערכת מסורבלות, שלמרבה הצער לא ממש מצדיקה את השוויון שנובט ממנה. במיוחד, כאשר גורמים פנים-צבאיים מודים כי אין באמת הצפה של מתגייסות שמעוניינות בשירות קרבי דווקא.
אייזנקוט מעיד כי הוא רואה עצמו כרמטכ"ל צבא העם, ולכן מקפיד להיפגש ולשמוע את כל הצדדים בנושא הנפיץ של פקודת השירות המשותף. הוא גם טוען בתוקף שהשיקולים שלו נותרים תמיד מבצעיים. את הרב אליהו הוא לא שכנע. הוא נשאל על כך ברדיו ארצי, והביע את דאגתו הכנה ודעתו הגלויה, וכן, גם מעצבנת בחוסר הממלכתיות שלה.
אבל מודה, הפעם הגינויים מקיר לקיר לדבריו, מקפיצים יותר ממה שאמר. זו לא רק הטרללת ב"הארץ" שכבר גלשה להשוואה הזויה וגזענית לקו-קלוקס-קלאן בניסיון להביא מטאפורה. זה גם המשחק הכפול הזה, של התרשמות עמוקה מדעת הרב כשהיא תואמת לערכים המקובלים בשיח, לבין הזעזוע העמוק כשהיא מנוגדת. ההזכרות פתאום, שהוא בכלל עובד ציבור שמקבל משכורת מהמדינה. בואו, אפשר, ואפילו מומלץ להנמיך את הלהבות
