הדיון הבלשני המעמיק שהתפתח אחרי נאום אבו־מאזן השבוע – למה התכוון המשורר במילים 'יחרב ביתכ'? – הזכיר לי דיון דומה אחרי נאום ערפאת במסגד ביוהנסבורג באביב 1994. יהודי מקומי התחפש למוסלמי, הקליט אותו, והעביר את הקלטת לידיד ישראלי שמסר אותה למיכאל טוכפלד מקול ישראל. יומיים בלבד אחרי יציאת החייל הישראלי האחרון מערי עזה, הזדמן לבית ישראל לשמוע מה בדיוק חושב הפרטנר הפלסטיני על ההסכם ההיסטורי שזה עתה חתם איתנו. הראיס המנוח הסביר בקול בוטח שדינו של ההסכם כדין הסכם המרמה שמוחמד כרת עם השבט היהודי קוראייש. כלומר, שהג'יהאד נגד ישראל יימשך לאחר תקופת התארגנות פלסטינית והיחלשות הכופרים היהודים.
ליום־יומיים רעדו כאן אמות הסיפים, אבל חיש קל צצו הסברים סניגוריים מלומדים למונח 'ג'יהאד', שערפאת נקב בו מפורשות. חבר הכנסת עבד אל־והאב דראושה הסביר למאזיני ערוץ 7 שמדובר ב"מאבק לכיבוש יצרים בדרכי שלום ולבניית הארץ". ערפאת עצמו התאונן ש"כמה קיצוניים עיוותו את הטרמינולוגיה הדתית לטרמינולוגיה פוליטית", ושר החוץ שמעון פרס פסק: "לא חשוב מה ערפאת אומר, חשוב מה הוא עושה'".
היום, כשאנחנו כבר יודעים מה ערפאת עשה, ברור שהוא התכוון לכל מה שאמר. השקרנים העיקריים בסביבה היו היהודים, ששיקרו לעצמם. הסכם אוסלו היה אסון ידוע מראש. רק מנהיגים בעלי עיוורון נרכש לא הצליחו לאבחן אותו מראש. ערפאת הפר את ההסכם מהרגע הראשון ממש, כשהבריח מבוקשים במכונית שבה הגיע לעזה. אבו־מאזן ניצב לצדו כל הדרך. כמו כל צמד שותפים היו ביניהם הבדלי אופי וסגנון, אך מעולם לא פערי השקפות ותוכניות.
ערפאת לא התכוון לרגע לעשות איתנו שלום לדורות, וגם אבו־מאזן לא התכוון. שניהם חמקו מזירת המשא־ומתן רגע לפני שממשלות ישראל עמדו לוותר להם כמעט על הכול, ואין צורך לנקוב פה בתזכורות פרטניות. הן חקוקות בסלעי התודעה הישראלית. לכן קשה להבין את האכזבה והתרעומת משמאל בעקבות נאומי אבו־מאזן האחרונים. הם לא חרגו באופן דרמטי מהרטוריקה שלו בעבר, למשל בעצרות האו"ם, ואינם חושפים אבו־מאזן אחר. זה אותו אבו־מאזן, רק קצת יותר מוחצן ומאוכזב. שר ההיסטוריה טרף את קלפיו.
יושב הראש קיווה שהעולם יכפה יום אחד על ישראל נסיגה גורפת לקווי 67', ומתקשה כעת להשלים עם התנפצות החלום. התפנית החדה לרעתו במדיניות האמריקנית מוציאה אותו מדעתו, פותחת את חרצובות לשונו וחושפת את צפונות לבו.
כמו שראש הממשלה אמר השבוע בהודו, זה טוב לישראל. כלומר, טוב שזה קורה עכשיו, לפני שאש"ף הספיק להקים מדינה על חורבות מפעל ההתנחלויות. אם אכן נגזרה עלינו מלחמה כוללת עם הפלסטינים, עדיף שהיא תתרחש כשאנחנו נמצאים בעומק השטח, ולא בגבולות 4 ביוני 1967. כמעט כל הזכויות על הנכבה השנייה יהיו רשומות אז על שמו של המנהיג הפלסטיני הזועם מרמאללה, והשאר על שמות כמה יהודים שב־1993 הביאו אותו הנה יחד עם ערפאת.
