בחירות 2001 היו יוצאות דופן בנוף הפוליטי הישראלי. זו הייתה אחת משלוש מערכות בחירות שבהן התקיימה הצבעה ישירה לראשות הממשלה, אולם להבדיל מהפעמיים הקודמות, רק בבחירות ראשית האלף לא נערכו לצידה בחירות לכנסת. זו גם הסיבה לכך שבנימין נתניהו ויתר על ההתמודדות והותיר את הבמה ליו"ר האופוזיציה דאז, אריאל שרון. הרכב הכנסת נותר כשהיה, הממשלה התחלפה.
הימים ימי מלחמת אוסלו האיומה, המכונה גם האינתיפאדה השנייה. ערי הרשות הפלסטינית ניצלו את מעמדן החדש לייצור אמצעי לחימה, ושימשו ערי מקלט מפנקות למחבלים נמלטים ולמפעיליהם של המתאבדים. בעוד הטרור מכה בנו ללא רחם, נדרשנו להצביע לאחד המועמדים הבאים: ראש הממשלה אהוד ברק, נציג השמאל שהוציא את צה"ל מלבנון בחיפזון, חזר מקמפ־דיוויד נטול הסכם למרות הוויתורים המפליגים שהציע לפלסטינים, ועדיין נשא על כתפיו את הדר הרמטכ"לות־לשעבר; ומולו, כאמור, אריאל שרון – האיש וצליחת התעלה, אבל גם סברה ושתילה, 40 הקילומטרים, והמלצות ועדת כהן ב־1983 שיתפטר מתפקיד שר הביטחון ולא ישוב אליו עוד.
שני המועמדים השמיעו הבטחות דומות, אבל כשהכרזות הנושאות את דמותו של יו"ר הליכוד קבעו ש"רק שרון יביא שלום וביטחון", האמינו לו יותר. בחנות אחת בתלפיות שהזדמנתי אליה באותה תקופה מפעם לפעם, עמד מוכר חמום מוח ומתוסכל מהמצב, וחיכה בכל מאודו לכהונת שרון. הוא נהג לחזור ולומר ללקוחותיו: "רק שרון יראה להם מה זה. הוא לא פוחד מכלום, הוא יגמור את זה אחת ולתמיד". נוכח הטרור המשתולל, ככל שהשמאל דאג להזכיר לבוחרים שוב ושוב את מעללי שרון בלבנון, כך גברה בציבור הכמיהה לשלטונו של המועמד הזה. כאשר יבריינו את תדמיתו, כן ירבה וכן יפרוץ. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, אמרו לא רק בתלפיות – מישהו שלא עובד לפי החוקים ולא מפחד מאף אחד. מישהו שהממסד המקובע חושש כל כך ממנו ומפעולותיו, עד שהוא לא מרשה לו להיות שר ביטחון.
סגנית יו"ר מטה ההסברה בליכוד, אישה צעירה ששמה ציפי לבני, הבהירה לעיתונאים מודאגים שאין סתירה בין שלום לביטחון. ההפך, "הביטחון הוא מרכיב בלתי נפרד מאותו שלום", אמרה לבני דגם ינואר 2001. חודש לאחר מכן גרף שרון 62 אחוזים מהקולות, במערכת בחירות שסבלה מאחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר בהיסטוריה המקומית, בין השאר בשל נפקדותם של ערביי ישראל מהקלפיות.
שלוש שנים אחר כך כבר הנציח דויד גרוסמן ב"שירת הסטיקר" שכתב עבור "הדג נחש" את הסיסמה הצינית, שהפכה לפופולרית על שמשות מכוניותיהם של מצביעי הימין דווקא: "סחתיין על השלום, תודה על הביטחון". לא נתקלתי מאז באותו מוכר מתלפיות, ואיני יודעת אם רכבו התפאר בסטיקר כזה, אבל אפשר להניח שהוא היה שותף לתסכול העולה ממנו. האינתיפאדה לא דעכה בתוך יום, וגם לא מיד אחרי מבצע חומת מגן. שני גושי התנחלויות פונו במשמרת של שרון, בדחיפתו הבולדוזרית – בגוש קטיף ובצפון השומרון. אשליית אגרוף הברזל שיתממש רק תחת שלטון ימין, נגוזה בקרב רבים. ממשלות ליכוד כאלה ואחרות לא הצליחו למנוע פיגועים בלתי נסבלים – אז או השבוע – וגם לא בלמו החרבת יישובים או שכונות.
למחות את התקווה
אז לשם מה צריך בעצם ראש ממשלה ניצי ושר ביטחון ימני? כדי לשנות כליל את תפיסת הביטחון. כדי לזכור שכל עוד אין שלום מוכח, אנחנו עומדים מול אויב הפכפך ולא מול פרטנר פוטנציאלי עם קצת קריזות. סיכולי הטרור מתרחשים בהמוניהם מדי יום בזכות המודיעין הצבאי, השב"כ ושאר כוחות הביטחון – בשטח או הרחק ממנו. גם ניסי כוח עליון תורמים את שלהם, ואפילו גורמי הביטחון לא יכולים להתעלם מהם. לא פעם ההבדל בין אירוע רב־נפגעים לסיכולו קם ונופל על קשקשה של יד המקרה או ההשגחה.
אלא שמי שיפקד על כוחותינו לא יכול לסמוך על הנס וגם לא לטפח תקווה מזויפת, אשליה מהסוג שהביאנו עד אוסלו ועד הלום. מי שיושב בכס קברניט המדינה חייב לראות ממרום מושבו שלא הייאוש מביא לטרור, אלא דווקא התקווה הפלסטינית שהחלום הציוני יימחה מעל פני האדמה, ושמדינת ישראל – כן, מדינת ישראל, לא ההתנחלויות – תעבור מן העולם.
אין שום מקום להעניק לפלסטינים נקודת פתיחה טובה יותר לביצוע זממם המוצהר. את מדינת ישראל אי אפשר להנגיש לצורריה הפוטנציאליים, תוך הימור על חיי אדם. גם בשלהי שנות העשרה של המאה ה־21, הביטחון נקבע בגבולות הארץ. אכן, בניגוד לציפיות, הימין לא הצליח להפסיק את ביזיון מותם של יהודים על אדמתם הריבונית. לא שרון, לא נתניהו ולא ליברמן, וכנראה לא יצליחו בכך גם בנט, סמוטריץ' או בן־גביר. גם שר הביטחון הימני ביותר לא ישתק את הטרור כליל, אבל הוא לפחות יכיר בעובדת היותנו עדיין במלחמת קיום, ויזכור שבמלחמה אתה לא מגיש את המערכה לאויב ולא מפנה אליו גב באמון עיוור, אפילו לא לרגע.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
