ארבעים אחוזים מאזרחי בלגיה רוצים להפסיק לממן טיפולים רפואיים יקרים בבני 85 ומעלה. שלמה פפירבלט, שהביא את המחקר הזה באתר "הארץ", הוסיף שבהולנד השכנה כבר הפסיקו להשתיל קוצבי לב אצל חולים שעברו את גיל 75. אחת ממנהיגות מפלגת הירוקים ההולנדית הצהירה שמפלגתה תדרוש לצמצם עוד יותר את הטיפול הרפואי שמעניקה המדינה לזקנים.
החוקרים הבלגים שערכו את המחקר הזה הצהירו: "התמיכה הזו באפליית קשישים היא מזעזעת". דומה שבמשפט הזה הם ניסו למסגר את התופעה בהקשר האופנתי של פוליטיקת זהויות. כמו שיש הומופוביה וטרנסופוביה ואיסלמופוביה, יש גם זקנופוביה, דיכוי המעמד המוחלש של הזקנים. אם הבעיה היא דיכוי מעמדי, אז הפתרון הוא העמקת ערך השוויון הפרוגרסיבי, אולי בתשדירים בטלוויזיה או ברשות ממלכתית. אבל האמת היא שקורה כאן משהו שונה לגמרי.
בעולם הפוליטיקלי־קורקט, לעיתים קרובות מתוארות מערכות היחסים הקרובות שלנו כדכאניות ולא־שוויוניות. כאילו הבעיה הקשה ביותר של בני אדם היא הקשרים שלהם עם בני אדם אחרים. לכן אנחנו שומעים הרבה בתקשורת על המקרים המחרידים של התעללות בזקנים בידי בני משפחתם, וגם סתם על אפליית זקנים כשהם באים במגע עם אנשים צעירים. אבל לי נדמה שבדרך כלל זקנים אינם חושבים שיש להם יותר מדי קשרים אנושיים ויותר מדי בני משפחה המתערבים בחייהם, אלא להפך.
בספר "העולם עד אתמול", דן המלומד הנודע ג'ארד דיימונד בשבחן של חברות שבטיות־ילידיות. הוא התמודד בספר גם עם הביקורת המוסרית שלנו על החברות הללו, למשל: על מנהגם של האסקימואים לזרוק את הזקנים למות בשלג. דיימונד טען שלקהילה שסבלה ממחסור ממזון, פשוט לא הייתה ברירה אחרת. ואז הוא הוסיף הערה מדהימה.
באירופה, כידוע, הולכת ומתהפכת כיום הפירמידה הדמוגרפית. בכל חברה אנושית שידועה לנו היו המון ילדים ומעט זקנים; כיוון שהאירופים הפסיקו ללדת ילדים, יש היום באירופה מעט ילדים והמון זקנים. בעשורים הקרובים הפער הזה עומד להקצין עוד. אבל מי בדיוק אמור לממן את הטיפול הרפואי היקר מאוד בכל הזקנים הללו? המדינאים באירופה יודעים שמערכת הרווחה שלהם עומדת בפני קריסה טוטלית. לאף אחד לא ברור איך יתפקד משק שיש בו המון זקנים ומעט צעירים עובדים.
וכאן מגיעה ההערה המצמררת של דיימונד: "יש מקום לתהות אם אנחנו שבים לעולם שבו נצטרך לשוב ולשקול את הברירות בנוגע לסיום החיים [של זקנים] שעומדות לפני החברות המסורתיות – כגון עזרה להתאבדות, עידוד להתאבדות והמתת חסד". זהו עתידם של זקני אירופה. או שאפשר פשוט, כפי שחושבים בבלגיה, להפסיק לטפל בזקנים, ולראות מה יקרה.
יש היום בישראל ניצנים של קמפיין נגד הילוּדה הישראלית הגבוהה. ד"ר עפרי אילני כתב ב"הארץ": "ברור שוויתור על הבאת ילדים הוא הדבר האקולוגי ביותר שאדם פרטי יכול לעשות", ודיווח באהדה על צעירים בריטיים שקושרים את צינור הזרע שלהם, "למען כדור הארץ". האם באמת אירופה חשֹוכת הילדים צריכה להיות המופת שלנו?! לקרוא ולא להאמין.
נכון, אם נמשיך להוליד ילדים יהיה כאן יותר צפוף, אך אם לא נלד ילדים נמות לבד. נדמה שמובילי הקמפיין הזה בעצמם לא מאוד מאמינים במסר שלהם. פרופ' אלון טל מאוניברסיטת תל־אביב, מטיף בולט נגד שיעור הילודה הגבוה של הישראלים – כשלושה ילדים בממוצע – נשאל פעם בריאיון כמה ילדים יש לו. שלושה.
איך אפשר להציג את אירופה כמופת? יבשת בלי ילדים נאלצת לייבא עוד ועוד מהגרים מוסלמים צעירים, שישנו לגמרי את דמותה. וגם זה לא יעזור, כי באירופה חסרים היום מאות מיליוני צעירים. יש לזכור שבמבט היסטורי שיעור הילודה בישראל אינו גבוה במיוחד. מה שהשתנה הוא דווקא תוחלת החיים של הזקנים, שבחסד השם הולכת ומתארכת. אוכלוסיית העולם עדיין הולכת וגדלה, לא משום שנולדים כל כך הרבה ילדים, אלא משום שהזקנים מאריכים ימים. הלוואי שיוסיפו ויאריכו ימים עוד ועוד, עד מאה ועשרים. וכדי שנוכל לכלכל אותם בכבוד, אנחנו צריכים הרבה צעירים עובדים.
ההחלטה ללדת ילדים היא הכרעה פרטית של איש ואישה. אך חברה שלמה שאין בה ילדים היא חברה שלא מאמינה בעתיד, ושאכן לא יהיה לה עתיד. זוהי חברה מעוותת, שעתידה להצמיח רעיונות ברבריים, כמו מניעת טיפול רפואי מזקנים. הבעיה המוסרית הזו אינה "אפליית זקנים", אלא שיבוש המרקם הטבעי של החברה האנושית. נדמה לי שאם נשאל את זקני אירופה מה הם רוצים, הם לא ישיבו: נציבות נגד אפליה גילנית. אני מאמין שהם ישיבו: אנחנו רוצים נכדים.
