כמות מסיחי הדעת בבחירות הללו בלתי נתפסת כמעט. השבוע שוב עלו הצוללות מן המצולות, בטענה שנתניהו הרוויח מעסקאות הצוללות מיליוני שקלים. זו עלילה גמורה. נתניהו מכר את מניותיו ב־2010, ועסקאות הצוללות נחתמו רק החל מ־2012, וממילא הקשר לצוללות של החברה שבה החזיק מניות קלוש ביותר. יעלון, לפיד וגנץ יודעים שטענתם שנתניהו פגע בביטחון לטובת רווח אישי היא שקרית לגמרי, ולכן על דיבת הצוללות הזו עליהם להיזכר לדיראון עולם. זהו שפל מוסרי שכמותו לא זכור לי בפוליטיקה שלנו, השמצה שכוללת מוטיבים אנטישמיים ממש.
גם עזה חזרה השבוע למוקד העניינים, אחרי פגיעת רקטה בבית בשרון בזמן שנתניהו היה בארה"ב. הפוליטיקאים מימין ומשמאל לליכוד קפצו מייד והכריזו שביכולתם להרתיע את חמאס. היינו שמחים להאמין, אלא שלא נולדנו אתמול. כפי שבנט ושקד בקבינט וליברמן כשר ביטחון לא הרתיעו את חמאס, כך גם גנץ, בוגי ובן־גביר לא יגרמו לאויבינו להפסיק לנסות לפגוע בנו. זו המציאות של האיבה הערבית מימי ראשית הציונות.
האמת לא נעימה, אבל יש לאומרה. כשמנקים את רעש ההתלהמות והספינים של הבחירות, מבינים שאין לשום פוליטיקאי פתרון אסטרטגי לעזה. תמיד אפשר להסלים את המצב, אבל שכר ההסלמה עלול לצאת בהפסדה, והיא בוודאי תבוא על חשבון תושבי העוטף ומרכז הארץ. לכן בטרם הסלמה שואלים: מה יבוא אחר כך? מה המטרה? ואז, בשקט בשקט, הרחק מהמצלמות ומהרשתות, הפוליטיקאים מודים שהם לא רוצים לכבוש את עזה ושאין להם חלופה לשלטון חמאס, ושבהיעדר תכלית מדינית או צבאית אין טעם לדרדר את המצב הביטחוני. הנהגת הימין תעמוד למבחן אמת כשיהיה שינוי אסטרטגי בהישג יד. עד אז, הרהב הפוליטי הוא ספין.
ועוד ועוד מסיחים יש בבחירות האלה, מדי יום. צוללות ועזה, סיגרים וסיקור אוהד, מעונות, יאיר נתניהו, חיקוי של אמנון אברמוביץ', חאן אל־אחמר, ומה לא, משמאל ומימין. כל אלו גורמים לנו לשכוח את העיקר: עתידה לפקוד אותנו דרמה מדינית גדולה, שהייתה צריכה לעמוד בלב הבחירות ולהדיר שינה מעינינו: "דיל המאה" של טראמפ.
שונא מתנות יחיה
המשורר הקדום ורגיליוס מספר שכאשר השאירו היוונים מאחוריהם את סוס העץ, ניטש בטרויה ויכוח, שבו חלק מזקני העיר ביקשו להשליך את הסוס לים, לשרוף אותו, או לקדוח בבטנו כדי לבדוק את תכולתו. איש הדת לאוקון הזכיר להם שהיוונים ידועים בערמומיותם והצהיר: "אני מפחד מהיוונים, גם כשהם מביאים מתנות". אבל הטרויאנים, שיכורים מהצלחתם המדומה, לא שעו לאזהרות, והסוף ידוע.
דונלד טראמפ הוא ללא ספק מנשיאי ארה"ב הטובים ביותר לישראל. עוצמתו נובעת, בין השאר, מאדישותו לביקורת העולמית. הוא מוכן לריב עם כולם, כולל האו"ם ואירופה, מפני שבתפיסתו אין שום כוח שיכול או רשאי להציב לארה"ב תנאים, והוא נחוש להוכיח זאת.
מכיוון שכך ישראל זוכה להגנה דיפלומטית אמריקנית כמו שלא ידעה אולי מעולם. השגרירות עברה לירושלים. מינויי הממשל מצוינים – היילי באו"ם, השגריר פרידמן, מזכיר המדינה פומפאו, היועץ לביטחון לאומי בולטון, השליח גרינבלט. כעת מגיעה גם ההכרה ההיסטורית בגולן, שמוציאה את העולם מדעתו, אלא שלטראמפ לא אכפת ויש יסוד לסברה שהוא אף נהנה מזה.
הכול נראה טוב – אבל אני מפחד מהממשל האמריקני, גם כשהוא מביא מתנות.
במסגרת מלחמת החורמה שהכריזה הפייק־תקשורת בארץ ובארה"ב על טראמפ, היא יצרה לו תדמית של שקרן ושרלטן, זגזגן אנוכי, שלא מעניין אותו דבר מלבד נשיאותו. בפועל, טראמפ התחייב בקמפיין הבחירות לשורה של צעדי מדיניות, וכנשיא הוא דבק בהם באדיקות, נאמן לעמדותיו ומקיים את הבטחותיו. כעת מגיעה תורה של הבטחת "דיל המאה" בין ישראל לפלסטינים.
אפשר לשער בבטחה שגם אם תוכנית טראמפ תהיה הנוחה ביותר לישראל שאי־פעם הוצגה בהקשר "הסכסוך", היא עדיין תקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית. יותר מדי פעמים הסגיר טראמפ את דעתו שה"פתרון" הנכון ביותר הוא "שתי מדינות לשני עמים".
ברור שתוכנית טראמפ לא נועדה להיות סוס טרויאני, אך היא מסוכנת לא פחות, והיא צובעת באור מדאיג את המתנות שקדמו לה. טראמפ נשיא חזק, וכפי שהפלסטינים כבר למדו, הוא לא אוהב שמסרבים לו או מכשילים אותו. "הדיל" כמובן ייכשל – הרי הפלסטינים אינם מוכנים לוותר על חזון השמדת ישראל שלהם – אבל לכישלון הזה עלול להיות מחיר גבוה.
שתי בעיות מנוגדות משחרות כאן לפתחנו. מצד אחד, אסור שאנו נהיה אלה שיכשילו את טראמפ. בניגוד לאובמה, שהיה עוין אך חלש, טראמפ הוא ידיד חזק. אסור לממשלת ישראל להתעמת איתו בגלוי ולהצטייר כאחראית לכישלונו. מצד שני, "דיל המאה" נושא בחובו סכנה לביטחונה של ישראל ולשלמותה. כלמודי ניסיון אנו יודעים שגם עצם הניסיון לחתור לפתרון עלול לזעזע את האזור ולגבות מחיר דמים.
אם כן, מדובר באתגר אסטרטגי עדין ומסובך. בתיאוריה, הבחירות הקרובות היו אמורות לסוב סביב השאלה איזו ממשלה, ואיזה ראש ממשלה, אנו רוצים שיתמודדו עם "דיל המאה". ברור שלהתמודדות מורכבת שכזו היינו רוצים ממשלה מאוחדת, מתוחכמת ויציבה, כזו שתוכל לנהל אסטרטגיה ארוכת טווח.
אבל לפי הסקרים, אין ממשלה כזו באופק. אם תקום ממשלת ימין, היא תהיה צרה ומרובת מפלגות קטנות ומאוכזבות, שנלחמות על מעמדן כ"ימין האמיתי". מפלגות כאלה תתקשינה לגבות מהלכים שתכליתם להתמודד עם ממשל טראמפ ודרישותיו. ממשלת אחדות של הליכוד וכחול־לבן תהיה הכול מלבד מאוחדת ויציבה, וממשלת שמאל, כתמיד, תהיה חלום בלהות.
בזמן שמתרקמים סביבנו מהלכים חורצי גורלות ואנו נדרשים להיות בשיאנו, אנחנו דנים ברצינות תהומית בכל ספין תקשורתי ועורכים סימפוזיונים על כל קמפיין נגד נתניהו והליכוד. במקום להשפיע על עתיד ישראל, שתתמודד אחרי הבחירות עם מערכת לחצים בינלאומית כבדה, הימין ניגש לבחירות הללו מפוצל ואכול טינה.
לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה הימין, במקום לגבות את הנהגתו, נוקם בה בהצבעות מחאה למפלגות בוטיק, בטענה התמוהה – שמאפיינת אוטופיזם משמאל – שאם הדלי אינו מלא עד גדותיו, צריך לבעוט בו. ההיסטוריה של ההתנהלות הזו מלמדת שזה הזמן להתחיל לדאוג.
