"העולם מחולק לכאלה שיש להם אינסטינקט רצחני וכאלה שאין להם. האנשים הבולטים הם התחרותיים, מלאי המוטיבציה, שיש להם אינסטינקט לנצח". זהו אחד משני ההיגדים ה'עמוקים' היחידים שהצלחתי לחלץ מסדרת התעודה 'חלום אמריקני' (נטפליקס), המשחזרת את הפרקים הקודמים בחייו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
הסדרה – שעלתה בשנה שעברה – בקושי עוררה אצלנו תשומת לב, למרות ערכה הביוגרפי ותרומתה לפענוח דמותו של מנהיג העולם החופשי. אולי משום שבכל הנוגע לטראמפ סף הריגוש טיפס כה גבוה, עד שקשה מאוד לרגש ולחדש. המחצית הראשונה של כהונתו כללה "ראיונות עומק" עם פרוצות על דמותו, התכתשויות והתפייסויות טוויטר עם רודן קוריאני בעל נשק גרעיני, פיטורי רוב הצוות הקרוב אליו, והשתלחויות בכל מי ומה שזז. בשגרה לא שגרתית כזו שאין בה רגע דל, מה יחדשו השערוריות מגלגוליו הקודמים?
דווקא בשל כך מדובר ביצירה חשובה. המשימה שלקחה על עצמה נטפליקס הייתה לשחזר את אבני הדרך שעיצבו את דמותו של הידוען־מיליארדר שהפך לנשיא: מבנייתו של מגדל טראמפ המגלומני במנהטן, תוך מסע תקשורתי אגרסיבי להשגת הקלות מס בשווי מאות מיליוני דולרים; דרך התמכרותו למסע רכישות בהול ולהימורים כלכליים מופקרים שהכניסו אותו לחובות עתק; עבור בחייו האישיים הפרועים שכללו שלוש חתונות, שני גירושין, רומנים מתוקשרים עם מאהבות, דוגמניות ופרוצות ומלחמות מכוערות עם האקסיות; וכלה בקמפיין הביזארי שהביא אותו לבית הלבן על גלי השנאה לקודמו ברק אובמה.
כך למשל מתארת הסדרה את החלטתו הפזיזה לרכוש את מלון פלאזה הענק בניו־יורק, הניצב מול לשכתו במגדל טראמפ, בעלות של 420 מיליון דולר. כשנשאל על ידי המראיינת לפשר ההחלטה, השיב: "אני מגיע לכאן כל יום ורואה מולי כזה בניין מדהים, היה משגע אותי לולא הייתי קונה אותו. איך הייתי מרגיש אם מישהו אחר היה מחזיק בו?". התשוקה הבלתי מרוסנת שלו למגדלי בבל נוצצים הובילה אותו לרכישת מלונות במחירים מופקעים לשם הסבתם לבתי קזינו. כאשר מגדל הקלפים הפיננסי קרס, הוא הותיר אחריו אדמה חרוכה: אלפי משפחות נטולות פרנסה וחובות עתק. כדי להיחלץ מאימת החוק נשען טראמפ על עורך הדין של המאפיה, רוי כהן, איש אפל ומטיל אימה בעל שיטות עבודה מפוקפקות.
בפרק אחר מתוארת הערצתו של טראמפ למתאבק ג'סי ונטורה, איש אלים וגס רוח שזכה בבחירות למשרת מושל מינסוטה. טראמפ עלה על מטוסו המוזהב והגיע אליו כדי ללמוד איך לנצח בבחירות בלי להציע דבר. פורמולת ונטורה כללה בעיקר חרחורי מדון, חירופים וגידופים כלפי יריבים פוליטיים ואנשי תקשורת, והבטחה עמומה ל"אמריקה גדולה". "לא חשוב מה אתה אומר", לימד אותו המנטור שזכה לתהילה בזכות הראשים שריסק על הזירה, "חשוב איך אתה אומר". שם נולד השיח הטראמפי, הכולל אמירות שפר כמו "אם מישהו דופק אותי, אני דופק אותו הרבה יותר חזק".
"אין לו ערכים, אין לו מצפון, והוא לא מסוגל להבחין בין טוב לרע", תיאר העיתונאי טוני שוורץ, שהיה סופר הצללים שלו. "יש לטראמפ תפיסה דיכוטומית מאוד, בינארית מאוד, שבה יש תוקפים ויש קורבנות. הכול שחור ולבן".
בפרק השלישי של הסדרה מתועד טראמפ צופה בסרט הקלאסי 'האזרח קיין', העוסק בחייו של איל העיתונות צ'ארלס פוסטר קיין. "קיין למד שעושר הוא לא הכול. היה לו עושר, אבל לא היה לו אושר", מסביר טראמפ, "ככל שהוא נעשה עשיר יותר והשולחן שלו גדל, הוא ואשתו הלכו והתרחקו. אולי אני יכול להבין את זה". "לוּ היית יכול לתת לקיין עצה, מה היית מייעץ לו?", שואל המראיין. "תשיג לעצמך אישה אחרת", עונה טראמפ בנונשלנטיות.
טראמפ מצטייר כבולען אנרגטי. אין גבול לתשוקה שלו לעוד בניינים, עוד זהב, עוד נשים, עוד קנוניות, עוד שערוריות, עוד נקמות. כיבושיו האינסופיים שירתו בעיקר את המטרה העיקרית של השגת עוד ועוד תשומת לב. בחייו הבוגרים עשה טראמפ הכול כדי שלא לפנות את כותרות סדר היום לעוד משהו מלבדו. נדמה שהפנטזיה שלו הייתה שכל אזרח אמריקני יקום כל בוקר ויחליט אם לשנוא את טראמפ או להעריץ אותו, העיקר שאף אחד לא יישאר אדיש.
על הרקע הזה קל להבין את הקושי העצום של האליטות האמריקניות והתקשורת הממוסדת לעכל את "גדול אמני ההונאה של כל הזמנים". הם יודעים שהבור ריק ואין בו מים, שהנרקיסיזם שלו טהור, שבתודעה שלו ישנה זהות מוחלטת בין "טו מייק אמריקה גרייט" ובין "טו מייק טראמפ גרייט". כיצד ניתן להזדהות עם נבזה וחדל אישים שכזה?
קופה של שרצים
ולמרות כל האמור, הדמות הזו שמבחינה ערכית לא תואר לה ולא הדר, באמת מחזירה את אמריקה לימי גדולתה כמנהיגת העולם החופשי. טראמפ העלה את השגרירות האמריקנית לירושלים, ביטל את הסכם הגרעין וחידש את הסנקציות על איראן, הוציא את ארה"ב מהוועדה לזכויות אדם של האו"ם בשל הטייתה האנטי־ישראלית, הצליח חלקית לפרק את האיום הגרעיני הנשקף מצפון־קוריאה, והשיא – הכיר בריבונות ישראל בגולן. תחת הנהגתו עובר העולם תיקון עמוק: מדינות ערב המתונות יוצרות קשרים בילטרליים עם ישראל, והאסלאם הקיצוני מתכופף. מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה?
במצב רגיל, כל אחד מההישגים הללו הוא אירוע של פעם בדור המגיע במכאוב ודורש מישראל מחירים מדיניים כבדים. והיום, המעדנים המדיניים של הדוד סם מצויים כעפר. האיש המפוקפק הזה באמת אוהב את ישראל, וכשסוכמים את המתנות הנדיבות שלו מתחילת הקדנציה – הסופרלטיבים המופלגים שהעניק לו נתניהו השבוע אינם תלושים מהמציאות. תרומת נשיא ארה"ב הנוכחי לשגשוגה והצלחתה של שיבת ציון המודרנית לא רחוקה מאזור החיוג של כורש, בלפור וטרומן. מהמקום הזה השאלה רק מתעמקת: איך אפשר לשאת את הפער הזה שבין האיש והתפקיד?
כדי ליישב את הדיסוננס הזה צריך אולי לחזור אחורה, אל דמותו המושלמת מדי של שאול המוקדם. המקרא מתאר אותו במילים "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם". אין טוב ממנו, ודווקא הוא הידרדר לרצח ברוטלי של אנשי נוב עיר הכוהנים, שקע במרה שחורה ובפרנואידיות, מלכותו שקעה והוא עצמו נפל בקרב.
דוד, לעומתו, מתואר כרועה צאן פשוט, אולי אפילו אנאלפבית. אף אחד לא זיהה בו תכונות מיוחדות, ואפילו שמואל הנביא נזקק לדבר ה' כדי למושחו למלך. התנהלותו של דוד הייתה כוחנית: הוא חבר ל־400 מרי נפש ולבני צרויה האלימים, וחתר בכוח לעמדת הנהגה. ברמה הלאומית הוא ניצח במלחמות, כבש את ירושלים ואיחד את הממלכה. ברמה האישית הוא שפך דמים רבים, נכשל באשת איש והתמודד עם צאצאים מאתגרים במיוחד – בן שאונס את אחותו, בן נוסף שמורד באביו. למרות הביקורת שספג על הכשלים האישיים ("הרצחת גם ירשת"), הפך דוד סמל למלכות ישראל הנצחית.
שאול הוא אפוא האיש הטוב, האיכותי והערכי, ודוד הוא ה"ערס" מהרחוב. אבל כמנהיגים התמונה הפוכה: הראשון נתגלה ככישלון מוחלט, והשני נחקק כמופת לדורות. חז"ל מציעים תובנה מעניינת: "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך". הנהגה אינה יכולה להיות נקייה; חייב להיות בה דופי. רב יהודה לא רואה בדופי המנהיגים מצב דיעבדי שצריך לתקן, אלא תיאור של עובדה. איש ציבור נקי מדי לא יהיה מנהיג, או שיהיה מנהיג גרוע.
אפשר להציע הסבר מעשי בסגנון ניקולו מקיאוולי: מנהיגות פירושה שליטה בכוח הגדול של המשאבים הציבוריים. הכוח מושך אנשים כוחניים, האינטרסים ממגנטים אינטרסנטים. באזורי ההון והשלטון הווקטורים פועלים בכוחות עצומים, האנרגיות של העשייה גבוהות, ואי אפשר לנהל כוח בלי להיות כוחני.
תלמידיו של ר' חיים מבריסק שאלו אותו: איזה חזן לבחור לימים הנוראים, את פלוני שקולו ערב אולם איננו ירא שמיים, או את ירא השמיים שקולו גרוע? תשובתו הייתה: קחו את בעל הקול היפה. לתהייתם הסביר: הראשון הוא חזן ללא יראת שמיים, אולם השני כלל לא חזן.
מנהיג יכול להיות נקי יותר או פחות, אבל לפני הכול הוא חייב להיות בעל כישורי הנהגה מוכחים. אי אפשר למנות אדם נקי שאיננו מנהיג, רק משום שהוא נקי. זו לא אופציה. מנהיג נדרש לקבל הכרעות בסוגיות הרות גורל שחייהם של מיליונים תלויים בהן. עם כל הצער והכאב, שאלת האיכות האישית שלו חייבת להיות משנית לשאלת טיב הביצוע. ברגע האמת, שאול לא הצליח להיענות לתפקידו האסטרטגי בהכרתת עמלק.
הסבר פנימי יותר: אנשי הרוח אינם מסוגלים להנהגה כי אין להם יכולת להתמודד עם החיכוך של החומר. כדי להיות קבלן גדול צריך תשוקה לבניינים, כדי להיות עשיר צריך תשוקה לכסף, כדי להיות מצביא צריך תשוקה לרובים, תנועה ודם, וכדי להיות מנהיג נדרשת תשוקה לכוח ושליטה. בהפוך על הפוך, התשוקות הללו וקופות השרצים שהן יוצרות, הן שמאפשרות למנהיג להגיע לתוצאות נכונות. כי בתוך תוכו – מתחת למסווה הכריזמה, העוצמה האישית ורטוריקת האני ואפסי – המנהיג יודע עד כמה הוא עלוב, חלש ואין לו מעצמו כלום, ועד כמה הוא כנוע לתשוקותיו. מנהיג פגום מועד קצת פחות להפוך את עצמו לאל או להתאהב ברעיונות של עצמו. הוא מסתובב תחת איום תמידי שמישהו יחשוף את הקלטות הלוהטות או את תוכן הטלפון הנייד שלו.
כדי לשרוד הוא חייב להיות קשוב מאוד למציאות: גם לחוכמת ההמונים שבחרו בו, שיש להם ערכים ואמת מידה ויודעים היטב לאותת לו מה עובד ומה לא עובד, וגם לרעים מבחוץ שמאיימים על שרידותה של החברה. הוא צריך לדעת לזהות אותם, לנטרל אותם ולהקנות ביטחון לעמו. לפעמים הקשב הזה נעשה באמצעות יועצים חכמים ש"מחזיקים" את הערכים בעבור המנהיג. יש לי חשד שבמקרה של טראמפ זה התפקיד של סגנו מייק פנס, המאמין ה"צדיק" שאיננו סועד צהריים עם אישה שאיננה אשתו.
כדי לנצח את הרוע בעולם נדרשת מידה מסוימת של תמימות, אינסטינקט חזק באשר למה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון. נקודת החוזק של המנהיג איננה החוכמה שלו, אלא יכולת הביטול שלו להבנה האינטואיטיבית, לפגישה הבלתי אמצעית עם המציאות. הוא צריך לדעת להתנהל באופן אקטיבי ובחושים פתוחים למה שקורה כאן ועכשיו, ולא לכפות תבניות מוסריות מופשטות על עולם שממאן להילכד בתכתיבים מלמעלה.
באחד מסיפוריו מתאר רבי נחמן מברסלב את עלילותיהם של שני חברים, "החכם והתם". ניתן לקרוא את הסיפור כמשל להבדל שבין מנהיגות פרוגרסיבית שמאלית (החכם), למנהיגות שמרנית ימנית (התם). החכם נסמך על התיאוריות הרציונליות וכושל פעם אחר פעם. הטעות הקשה ביותר של אובמה הייתה האשליה שניתן לכפות על העולם ערכים ליברליים־הומניסטיים מופשטים, ולנצח באמצעותם את דעאש ואיראן.
אובמה הזדהה באופן כה עמוק עם ההבטחה שהציעו רעיונות השוויון והחירות שעליהם גדל, עד שלא היה מסוגל להקשיב ברצינות לאיומי ה"רעים". הוא הביט ברוחאני ובחמינאי דרך פילטר אקדמי שסימן אותם כמקופחים, וסינן את כל המידע הרלוונטי. התם לעומתו מגיב למה שעובד ומתקדם צעד אחר צעד, לעיתים מבלי לראות את היעד הסופי. ככל שהמלך "ריק" יותר, כך הוא פחות מסתבך בחשבונות ומתמקד ביישום פשוט וישר של מה שהבטן יודעת שצריך לעשות.
בין הפרטי לציבורי
בקטע אחר במסכת יומא אומרת הגמרא ש"שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו". כלומר, היה חוסר סימטריה בין גורלו של שאול לזה של דוד: שאול שגה שגיאה אחת, בהימנעות מחיסול עמלק, ובגינה הפסיד את מלכותו. דוד לעומתו שגה שתי שגיאות – שליחת אוריה החיתי אל מותו, והמפקד שעשה – ולמרות זאת לא הפסיד את מלכותו. למה? אפשר להציע הבחנה חשובה בין החטאים של דוד לאלו של שאול. הראשונים הם אישיים, מתחום המוסר והדת. השניים מבטאים כישלון בתפקוד הלאומי־אסטרטגי של המנהיג.
יש זמן פציעות, ומנהיג יכול לטעות ולהמשיך הלאה. שאלת המפתח היא במה הוא טועה. שוחד או ניאוף הם חטאים פרטיים הקשורים לזהותו המוסרית של האדם. המציאות סובלת אותם, כי החטא הוא חלק מהחיים של קרוצי החומר. אבל טעות שנוגעת בליבת האחריות של המנהיג איננה נסבלת. להמחשה, איזה 'חטא' נחקק בנצח וגובה מחיר כבד גם מהדורות הבאים – מעטפות שוחד או חתימה על הסכמי אוסלו? כסף בא והולך, הכרעות מדיניות אומללות נשארות איתנו שנים ארוכות. על כן חטאים פרטיים נסלחים, חטאים ציבוריים לא.
אם נקפוץ רגע לראש הממשלה בנימין נתניהו, המתקפות האלימות של חמאס בעזה חשפו את נקודת התורפה הציבורית הגדולה שלו, מעבר לאלו הפרטיות. הזהירות הכרונית המפורסמת שלו מונעת כל התקדמות בשאלות הגדולות: אם ביצירת מאזן חדש מול רצועת עזה, ואם בסיפוח שטחי סי ביו"ש. נתניהו התמחה במריחת זמן, אולם אט אט מתברר המחיר: שחיקת ההרתעה, שהופכת את חיי תושבי העוטף לבלתי אפשריים. אגב, גם ביו"ש לא לעולם חוסן. התמהמהות מנטילת אחריות על שטחי סי עשויה לעלות לנו ביוקר מול העולם בהמשך הדרך. למרבה הצער, נתניהו למד מטראמפ את השיח האגרסיבי, אבל לא את הנחישות הביצועית בשאלות הגדולות. זהו הפער המנהיגותי הגדול שלו.
ומקור אחרון לאיזון. במסכת שבת נאמר: "אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב חללה של רשות". הגמרא מסמיכה לכך את הפסוק: "שמים לרום, וארץ לעומק, ולב מלכים אין חקר". כמה שנכתוב, קשה מאוד להקיף את מערכת השיקולים של המנהיג. וכפי רש"י מסביר: "שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות, למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים, והכול ביום אחד".
זה אולי הלקח שעידן טראמפ־נתניהו בא ללמדנו. לפעמים הגאולה באה מן הביבים, והיא לא תמיד מובנת. 
