מתוך שלל הספקולציות, דברי הביקורת, הטענות והמענות הצודקים בדרך כלל שיש לנו נגד הריסון המשונה מול עזה, אני קונה טיעון אחד. ראש הממשלה נתניהו, חברו הטוב של הנשיא טראמפ, מכיר את פרטי תוכנית המאה שהוא רוקם עם קושנר וגרינבלט. בתוכנית הזו מנסים טראמפ ונתניהו לאמץ את המציאות שנוצרה מאז ההתנתקות, ולקבע את עזה תחת שלטון חמאס כמדינה הפלסטינית החדשה. זו הסיבה שנתניהו לא באמת רוצה להסלים את המלחמה בחמאס, והוא מקפיד שלא ייהרג שם חלילה מנהיג טרור כזה או אחר.
מה יהיה ביהודה ושומרון? מה שהיה עד היום. ישראל תחזק שם את האחיזה שלה, ותגביר את קצב הרחבת ההתנחלויות (בממוצע של ארבעה אחוזים בשנה, כפי שהיה בחמש השנים האחרונות). הפלסטינים ברשות יקבלו הטבות סמליות במסגרת תוכנית המאה, אבל "שום דבר שיסכן את ביטחוננו", כפי שנוהג לומר השגריר רון דרמר. ישראל תנסה להישאר עם המצב הקיים גם במאה השנים הבאות, אבל הדרך הבלתי נמנעת היא מדינה אחת בין הירדן והים.
אני עדיין חושב שהדרך הנכונה כלפי עזה צריכה להיות הפוכה מזו שאנו מכירים היום. במקום להדק את המצור הימי, לפתוח אותו. במקום לסגור את המעבר ברפיח – לשחרר את משם את האנשים בהמוניהם לכיוון מערב. ההכרה של ארה"ב בריבונות הישראלית על רמת הגולן היא טובה מאוד, אבל הבעיה שלנו היא עדיין בעזה, ואם הייתי נתניהו הייתי בונה עם טראמפ פרויקט בינלאומי אדיר־ממדים, שירוקן את הרצועה מתושביה שנאנקים תחת שלטון דיקטטורי וחיים בעוני מחפיר, בלי חשמל ועם מי ביוב. מאות אלפי פלסטינים, שרבים מהם אוחזים בתעודת פליט של האו"ם, יעזבו את עזה, אם תהיה תוכנית פינוי מסודרת למדינות מערביות, כולל קליטה של אלפי עובדים פלסטינים בישראל.
"תנו לנו את הים", התחנן תושב עזה סמי עבד, איש רדיו 'אל־מנאר', בשיחה עם רזי ברקאי בגל"צ ב־21 בינואר. "ניסע, נטייל, נעבוד. נלך לאמריקה, לקנדה. אנשים כאן לא טיפשים". כל כך ברור. כל כך מתבקש.
הצוללות נעלמו
בינתיים אנחנו נכנסים לימים המוכרים של מלחמה ובחירות. ההנחה שמצב ביטחוני מתוח מסייע רק לימין אינה נכונה. מלחמת יום כיפור תרמה למהפך השלטוני של הימין ב־1977 אבל מלחמת לבנון הראשונה החזירה את העבודה לשלטון ב־1984, אחרי התפטרות מנחם בגין; פיגועי הדקירה ערב הבחירות ב־1992 סייעו לרבין לנצח את יצחק שמיר בקלפי, כמו שטרור המתאבדים ב־1996 עזר לנתניהו לנצח את שמעון פרס; האינתיפאדה השנייה תרמה לניצחון של שרון על ברק בבחירות המיוחדות ב־2001, ומלחמת לבנון השנייה ב־2006 החישה את הנפילה של אהוד אולמרט ואת החזרה של נתניהו לקדנציה שנייה.
נתניהו הוא איש זהיר ומחושב ביותר בכל מה שקשור בהפעלת כוח או במעשה מדיני דרמטי, ולכן הוא שורד. בעשר השנים האחרונות, תודה לא־ל, לא הייתה כאן מלחמה קשה או אירועים קטסטרופליים שגבו מאות קורבנות. זו הסיבה שנתניהו נתפס עדיין כמר ביטחון למרות האירועים בעזה, וגם המתקפות עליו מצד בנט או גנץ ולפיד לא תופסות.
מבחינה אחת נתניהו יוצא נשכר. סדר היום משתנה, ובעצם אנחנו במערכת בחירות מקניטה שמזכירה קרב שריטות טיפשי על תפקיד מלך או מלכת הכיתה. המלחמה בעזה עזרה לנתניהו להרוס לחלוטין את השיח שהתפתח כאן על השחיתות השלטונית והאישית. הגששים ליהגו במערכון מיתולוגי על "טיל קרקע ביטול חתונה". עכשיו מדובר על טיל קרקע ביטול צוללות. התיק הזה, שהיה סבוך מלכתחילה, נעלם מהשיח. גם כתב האישום נגד נתניהו נשכח, והוויכוח הוא מי יותר מגוחך בראיונות טלוויזיה.
עד הבחירות, בעוד 11 יום, היתרון הוא של הקמפיינר הטוב יותר, מי שיצליח להריץ נושא מזדמן ולסחוף המונים. ציפי לבני עשתה את זה ב־2009 בדקה ה־90 עם אימוץ הקמפיין הנשי. נתניהו עשה את זה עם הקריאה הבזויה נגד הערבים שנוהרים לקלפי, שהטתה את הכף בבחירות 2015.
