זה היה מביך עד כדי מעורר רחמים. וכשמדובר במי שעלול להיבחר לראשות הממשלה בעוד שבוע וחצי, המשמעות של "מעורר רחמים" היא – מסוכן. רבים וטובים עשו בשתיקה את דרכם אל צמרת הסקרים, אך איש מהם לא התגלה כאכזבה גדולה כל כך לאחר שנדרש למיקרופונים. גם אלה שהפופולריות שלהם צללה לאחר שפתחו את הפה, דוגמת אמנון ליפקין־שחק, לא השאירו אחריהם אדמה מיוזעת וחרוכה עד כדי גנץ. השבוע למדנו כלל חשוב מהדמויות העומדות מאחורי קמפיין וי־15 גרסת 2019: גם מריונטות צריך לדעת לבחור. ומישהו פה כשל בתחקיר המקדים, כשהחליט להציב בראש מחנה "רק לא ביבי" אישיות שבנויה לתמונות סטילס בלבד – בלי סאונד, בלי תנועות גוף מיותרות. אפילו מבחינת הימין, הרוטציה עם יאיר לפיד כבר לא נשמעת רעיון גרוע כל כך.
כל זה לא אומר שמפלגת כחול לבן עתידה להיכשל בבחירות, שכן שנאת נתניהו נטועה עמוק בלב מתנגדיו, והפכה לדת בעלת מסורת משלה. ומסורת, כידוע, לא שוברים כל כך בקלות. אבל הופעותיו המגומגמות של בני גנץ בערוצים השבוע הביאו לא רק אותו להזיע, אלא גם את הצופה, שכמעט ניגש למסך עם חבילת טישו תוך שהוא מתחנן שהסאגה הזו תיגמר כבר. אפשר היה אפילו לחוש געגועים עזים ל"נתניהו מאוחדת" של בוז'י הרצוג.
בניגוד לעמדתם של הזועמים על קמפיין הליכוד שנבנה על גב המבוכה הזו, מדובר בכיוון מוצדק בהחלט. לא כדי שהליכוד ינצח, אלא כדי שישראל לא תידרדר לשולחן ממשלה מקרטע, שגם בתמיכה של ארבע רגליים עתירות פלאפלים יתנדנד בחוסר יציבות. החבר'ה של ביבי אולי הגזימו ברמיזות להיעדר שפיות של המתחרה המרכזי, אבל בניגוד לטענה הבכיינית של מבקריהם, ההופעות של גנץ רלוונטיות מאוד לדיון. הנראות של מנהיג חשובה, היכולת הטלוויזיונית היא קריטית. כשמדובר בראש מדינה שנמצאת בסכנה קיומית מיום היווסדה, אין מקום להזעת יתר ולא לגמגומים. האויב מאזין.
עוד הרבה לפני העידן הטכנולוגי, מנהיגים נבחנו במדד הנחישות ובכוח העמידה שלהם. נפוליאון היה רחוק מהמטר־תשעים־ומשהו של גנץ כמרחק ניסנקורן מהאוזר, אבל מתחתית קומתו המיתולוגית הוא ידע להוביל צבאות להכרעה, בשל תכונות הנהגה ורבליות שהתגלו כחשובות פי כמה. והוא לא היחיד. הנראות הזו חשובה לא בגלל עידן הדוגמניות והמותגים שאנחנו מצויים בו, אלא משום שזו ההנהגה. גנץ לא אמור להתחרות ביונית לוי. אזרחי ישראל לא צריכים בממשלה קריין נחוש או רוטוויילר טלוויזיוני (במחילה מאיש הרוטציה). הם כן צריכים אדם שייתן להם שקט נפשי כשהאויב מתעקש להצהיר על כוונותיו למחוק אותם מעל פני האדמה. הם רוצים לראות לפניהם מישהו שהאויב יחשוש ממנו ומתגובותיו העתידיות.
זאת הסיבה לכך שמלכתחילה הציבור הישראלי חובב רמטכ"לים בדימוס, כאלה שניהלו מערך, שצעקו "אחריי" בלי לחשוש. הופעותיו של גנץ השבוע העלו ספק לא רק לגבי כשירותו העתידית לנהל את המדיניות הישראלית, אלא גם שאלות רטרואקטיביות לגבי תפקודו כמפקד העליון של הצבא.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
