לא קשה להסיק מדו"ח המבקר שפורסם השבוע מה הייתה ההצדקה המסחרית להעסקתו של בני גנץ כמנכ"ל חברת הסייבר הכושלת "הממד החמישי". משימתו הייתה מוגדרת מאוד: לפתח למענה יחסי הון־שלטון.
החברה, שהוקמה ב־2014, ביקשה לפתח מערכות בינה מלאכותית לעיבוד נתונים במערכות מודיעין ממשלתיות. היא נכנסה לתחום צפוף יחסית בעולם הסייבר הישראלי, המאכלס הרבה יוצאי 8200. היא גייסה עשרות מיליוני דולרים ממשקיעים, וביקשה לפתח כלי בינה מלאכותית ו"ביג דאטה" כדי להפיק תובנות מודיעיניות על חשודים בעבור רשויות אכיפת החוק.
עד כאן הכול בסדר. עוד סיפור ישראלי על הבהלה לזהב ולאקזיט. מה שלא בסדר הוא הדרך שבה פעלה החברה של גנץ כדי לקצר הליכים, ולחלוב מהמשטרה של רוני אלשיך 50 מיליון שקלים בתמורה למגה־פרויקט שהציעה – התקנה חד־פעמית של התוכנה, לא כולל חומרה, תפעול ופיתוחים עתידיים.
הסייבר הישראלי כולל אי-אילו שחקנים ראויים שהיו מסוגלים להתמודד על מכרז, לו היה כזה, ולהציע יכולות דומות או משופרות במחיר טוב יותר. אלא שגנץ היה צריך להביא כסף מהיר למעסיקיו, אלשיך התלהב מהצעצוע הטכנולוגי, ובכימיה המופלאה שנוצרה בין השניים האהבה דחקה את השורה. אלשיך וגנץ רצו חתונה חפוזה ומפוארת, ולעזאזל הצ'קים וההוצאות. לא היה להם זמן למכרזים וכללי ניהול תקין.
המבקר מתאר מצב בלתי אפשרי: הממונים על הרכש במשטרת ישראל מתכנסים לישיבה יחד עם הפיקוד הבכיר של המשטרה. להחלטות המפקדים יש משמעות דרמטית לקופה הציבורית. הפגישה נועדה להגדיר ולדייק צרכים, להשוות בין חלופות, ולמקסם את התפוקה של כספי משלם המיסים שהופקדו בידם אל מול החברה העסקית שרוצה לתת כמה שפחות ולקבל כמה שיותר.
ומה מתברר? שבפגישה המכרעת הזו משתתף לא אחר מאשר בני גנץ, המצוי במצב של ניגוד עניינים מסחרי משווע. המשטרה מסרה בתשובתה שגנץ וחבריו השתתפו רק בחלק מהדיון, אלא שהמבקר השיג את הפרוטוקול וחשף את השקר: נציגי החברה נכחו לאורך כל הפגישה.
עוד מתאר המבקר כיצד הבהיר קצין בכיר לאלשיך שהוא אמנם רשאי לחתום על פיילוט, אולם מנוע להתחייב על התשלום הגבוה לפרויקט הסופי בלי לקבל את אישור האוצר לקפנדריה שפרץ בחוק המכרזים. בשביל אלשיך, האזהרות הללו היו לא יותר מזמזום יתוש טורדני.
המשטרה מצידה התחבאה מאחורי נימוקי חסמב"ה: אי אפשר לתת לחברות ללא סיווג לעשות פיילוט על חומרי מודיעין רגישים. המבקר לא קנה את זה. למערכת הביטחון יש ניסיון של עשרות שנים בעריכת מכרזים למערכות מודיעין מסווגות. באירוע שנבדק התגלה שהמשטרה ויתרה על מכרז אפילו כשעל הפרק עמדה רכישת חומרה "עיוורת" בשביל הפיילוט.
"בפעולותיה אלה נהגה המשטרה בחוסר שוויון בין חברה א'", קובע המבקר בהתייחסות לממד החמישי, "ובין חברות נוספות בתחום הטכנולוגיה שעשויות היו לעמוד בקריטריונים שהוגדרו, בכך שלא הביאה לידיעתן כי בכוונתה לבצע רכש בסך עשרות מיליוני שקלים, ולא אפשרה להן להוכיח את יכולותיהן בתחום זה כדי שיוכלו להתחרות בחברה א'". הסוף, כידוע, היה עגום. הממד החמישי נסגרה והפרויקט לא יצא אל הפועל.
הדו"ח המטריד מעלה שוב את השאלה מיהו בני גנץ. עיתונאים ומובילי דעה נטפלים לגמגום ולאובדן העשתונות של האיש בראיונות לוחצים, ומתעלמים מהסיפור האמיתי: שיקול הדעת והערכים האישיים שגילה האיש בתפקידיו הקודמים. דו"ח המבקר מצטרף לתחקיר עובדה של עמרי אסנהיים ששודר השבוע, המטיל צל כבד על שיקול דעתו של הרמטכ"ל גנץ באישור מבצעים מיוחדים.
לפי התחקיר, כפסע היה בין ההחלטות השגויות שקיבל לבין מרחץ דמים של לוחמים מעבר לקווי האויב. הדברים הללו צריכים להטריד את הבוחר הרבה יותר מרטוריקה בנאומים ומכריזמה בראיונות.
