בנובמבר 2016, כמה ימים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב, עצרתי לקנות בקבוק מים בדיינר נידח באמצע שום מקום בפנסילבניה. כמו בכל מערכות הבחירות האחרונות, נשלחתי גם אז על ידי עורכי מקור ראשון לבדוק מקרוב את הדופק האמריקני, לנסות ולהביא לקוראים זווית קצת אחרת, קולות מעט שונים מאלה הנשמעים כאן בדרך כלל, שהם פעמים רבות הדהוד עצל לתקשורת שמאלית־ליברלית מוטה. "ארץ הפחם" המתנדנדת הייתה ועודנה אחד המקומות הנכונים לעשות זאת – משכונות העוני בפילדלפיה, דרך הפרברים הלבנים המטופחים ועד ארץ האיימיש. במהלך המסע נפגשתי כנהוג עם פוליטיקאים, מומחים ועיתונאים, אבל דווקא מפגש קצר ומקרי לחלוטין באותו דיינר ניפק משפט אחד שמאז לא יוצא לי מהראש.
גבר במיטב שנותיו אכל במקום ארוחת בוקר מאוחרת, והזדהה בפניי בלי להתבייש כמובטל שמתקשה לפרנס את משפחתו. "מבחינתי שהילרי קלינטון תהיה נשיאה החל ב־9 בנובמבר – אבל בליל הבחירות אני רוצה לעבור ערוץ־ערוץ בטלוויזיה המחורבנת שלנו ולראות את השדרנים בוכים", הוא אמר לי.
משאלתו של הגבר מהדיינר בפנסילבניה, שנראתה אז מעט דמיונית, התגשמה בגדול – מלבד העברת השרביט לקלינטון. תקשורת המיינסטרים בארה"ב הייתה המומה, דואבת ומושפלת עם היוודע ניצחונו של דונלד טראמפ, והאמת היא שהייתה לה מניית זהב בניצחון הזה.
רבות דובר אחרי הבחירות על חשבון הנפש שהתקשורת האמריקנית חייבת לעשות. מו"ל הניו־יורק טיימס, ארתור זלצברגר הבן, פרסם אז מכתב שתחת הכותרת התמימה "לקוראינו" הודה למעשה בהטיה בוטה של עיתונו נגד טראמפ והבטיח לחזור למוטב: "בעוד אנו מהרהרים בתוצאות הבחירות הרות הגורל ובחודשים שקדמו להן, אנו מתכוונים לחזור ולהקדיש את עצמנו למשימה הבסיסית של עיתוננו – לדווח על אמריקה ועל העולם בהגינות, בלי פחד או משוא פנים". השבוע, יותר משנתיים אחרי, אפשר לומר באופן חד, ברור ומצער: הם לא למדו שום דבר.
אם יש דבר שהאמריקנים אוהבים – בספורט וגם בפוליטיקה – הרי זו סטטיסטיקה. כל משחק כדורסל או בייסבול נידח זוכה לאיסוף נתונים קפדני, הכול ממוספר ומקוטלג. בהתאם למסורת הזאת, הנה כמה נתונים מספריים על חקירת מולר, שבדקה אם הנשיא טראמפ היה שותף לקנוניה רוסית להשפעה על הבחירות האמריקניות. 675 יום עברו מאז תחילת החקירה, 25 מיליון דולר הוקדשו לה, 40 חוקרי FBI השתתפו בה. נרשמו בה 2,800 זימונים לבתי משפט, 500 צווי חיפוש, 500 עדויות. 13 ממשלות זרות התבקשו לסייע באיסוף ראיות. יותר מ־30 כתבי אישום הוגשו. והמספר הנוסף – 4: ארבעה עמודים בלבד שפרסם השבוע התובע הכללי האמריקני ויליאם באר, לסיכום דו"ח החקירה. ובארבעת העמודים הללו – זיכוי מוחלט של טראמפ מהאשמה הכבדה. לא זו בלבד, באר וסגנו רוד רוזנסטיין הודיעו שאיש מאנשי הנשיא אינו חשוד בעניין, וכן החליטו לא להאשים את טראמפ בשיבוש הליכי חקירה.
עכשיו למספרים המעניינים באמת שמאירים באור נוגה במיוחד את התקשורת האמריקנית: 1,965 – זהו מספר האייטמים ב־CNN שעסקו בחקירת מולר מאז מאי 2017. באותה התקופה עסקו בחקירה 1,156 פעמים בניו־יורק טיימס, 1,184 פעמים בוושינגטון פוסט, ושימו לב לנתון המדהים של הרשת המזוהה ביותר עם השמאל בארה"ב, MSNBC: 4,202 פעמים.
השמאל האמריקני ושלוחותיו בתקשורת המיינסטרים השליכו את כל יהבם על חקירתו של מולר. באופן אובססיבי הם לא נתנו לקהל הצופים והקוראים רגע מנוחה, וכל הזמן טרחו להזכיר להם שהנה זה קורה – טראמפ יואשם כסוכן רוסי ונשיאותו תבוא אל קיצה. ברגע שהבלון העצום הזה התפוצץ, שוב נשאר השמאל עירום, מוכה וחבול.
למרבה האירוניה, התנהלות אחראית יותר של מתעבי טראמפ באולפנים ובמערכות העיתונים הייתה יכולה לגרום לכל השבוע הזה להיראות אחרת. טראמפ ותומכיו היו מחייכים וצוהלים הרבה פחות, כי טועה מי שחושב שבפרסום ארבעת העמודים הנ"ל תמו חקירותיו וענייניו המשפטיים של טראמפ, כולל בעניין הרוסי. ברחבי ארה"ב ממשיכות להתנהל לא מעט חקירות העוסקות בבזבוז כספי תרומות, בעבירות כספים שחלקן קשורות לעורך דינו לשעבר מייקל כהן, בהשפעות של גורמים במדינות כמו טורקיה, סעודיה ואיחוד האמירויות על אנשים הקשורים לטראמפ ועוד ועוד.
כל חקירה כזו היא בעלת פוטנציאל לנזק ממשי לכל אדם סביר מהיישוב, שלא לדבר על הקצוות הפתוחים הרבים שייתכן שקיימים בדו"ח המלא של מולר, שלא פורסם. אלא שהאובססיה הבלתי נשלטת של התקשורת לרומם ולנפח עד אין קץ את חקירת מולר – שבה ראו את הדרך המהירה והבטוחה ביותר לסילוקו של טראמפ מהחדר הסגלגל – הפכה ברגע אחד לתמונת הראי של עצמה: ניצחון אדיר וסופי של טראמפ על כל מתנגדיו וחורשי רעתו באשר הם.
שבוע וחצי לפני הבחירות לכנסת, מפתה לקחת את המשל האמריקני ולתרגם אותו לישראלית. יש דברים דומים להפליא בפוליטיקה של שתי המדינות, יש דברים שונים לחלוטין. אבל בדבר אחד אין לי ספק: ישראלים רבים הם בני דמותו של אותו אמריקני מובטל שפגשתי ב־2016 בדיינר. הם לא חסידים שוטים של נתניהו כפי שהתקשורת אוהבת להציג אותם, הם גם לא בהכרח אנשי ימין מדיני מובהק. אבל הם לא סובלים את ההתנשאות, שמזנקת עליהם כמעט בכל מהדורת חדשות; את שורת המקהלה; את הסטנדרטים הכפולים; את העובדה שדעתם, שהיא דעת הרוב, מיוצגת כמעט תמיד במיעוט מזהיר.
הגבר מפנסילבניה היה מאושר השבוע, אין לי כמעט ספק בכך. ב־10 באפריל נדע אם יצטרפו אליו גם בני דמותו מפתח־תקווה, דימונה, ירושלים ושלומי.
