דבריהם הקשים של הרב שלמה אבינר והרב שמואל אליהו בסוגיית השירות המשותף הציתו שוב את הדיון הציבורי בשאלת גיוס הבנות הדתיות לצבא. דברי הרבנים עוררו הדים ממגוון סיבות: יש בהם קריאת תיגר חסרת תקדים כמעט מצד רבנים דתיים־לאומים על חובת הגיוס, וניסיון לערער על האמון האוטומטי של הציבור הדתי בצבא ובמפקדיו; הם מטילים ספק ביכולותיהם של חיילים וחיילות דתיים לשמור על אמונתם ועל אורחות חייהם. אך נדמה שהסוגיה הזו מעוררת הדים בעיקר כי היא הסוגיה המרכזית בשנים האחרונות שבה הציבור הצביע ברגליו והכריע נגד עמדתם של הרבנים. בלי להמתין עוד לאישור רבני, בנות דתיות בוחרות להתגייס לצבא, ובכך מציבות אתגר בפני הסמכות הרבנית.
אך בדיון על גיוס הבנות הדתיות, בעיקר כפי שהוא מתנהל באגפים הליברליים יותר של הציבור הדתי, מתרחש דבר מטריד שיש לתת עליו את הדעת. בדיון הזה רבים בציבור הדתי המתון – שבימים כתיקונם אינם מגלים התלהבות יתרה מן הגיוס לצבא, ומעודדים שירות צבאי בעיקר מתוך פטריוטיזם, תודעת מצווה ורצון לשאת בנטל – הפכו למאמינים אדוקים בצבא ההגנה לישראל, משל היו יוצאי המכינה הקדם־צבאית בעלי. גיוס נשים לצבא הפך לחזות הכול, התרומה הבלעדית והיחידה כמעט לחברה הישראלית, שעולה עשרת מונים על תרומת השירות הלאומי החבוט, שנתפס כעת כשריד לעולם דתי ישן ופטריארכלי.
אירוני שצאצאיהם של הוגי דעות ורבנים מתונים, שהביעו בשנות השישים והשבעים שאט נפש מדבריו של הרב צבי יהודה קוק על קדושת מדי הצבא וקדושת הטנק, עולים על בריקדות למען זכותן של בנותיהם להתגייס לצבא בכל מחיר. ממשיכי דרכם הרעיונית של אישים כמו ישעיהו ליבוביץ', יוסקה אחיטוב והוגי הקיבוץ הדתי, שביקרו בחריפות את האקטיביזם הצבאי מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב, מתגלים כעת כתומכיו הנלהבים ביותר של הצבא. גם אם עולם המושגים שלהם אינו עולם המושגים המיסטי־משיחי של הרב קוק, המאבק על שוויון זכויות בין גברים לנשים והרצון להציב אלטרנטיבה לרבנים החרד"לים ולקבוע עובדות בשטח – מניעים חשובים כשלעצמם – יוצרים סוג חדש של מיליטריזם.
וכך, בבתי כנסת אורתודוקסיים־שוויוניים, שבהם נשים עולות לתורה, צעירות שבוחרות להתגייס נישאות על כפיים וזוכות לשירה ול"מי שבירך" מיוחד. לאו דווקא בשל בחירתן להקדיש כמה שנים מחייהן כדי לתרום לחברה בישראל, אלא, כך נדמה, בעיקר בשל התרומה שלהן למאבק הקדוש נגד הרבנים השמרנים. נערה דתייה מאותו בית כנסת ממש שתבחר להתנדב במשך שנתיים במעון לילדים בעלי מוגבלויות, או לשמש כמרכזת בתנועת נוער – תפקידים חשובים שדורשים השקעה, התמסרות ומאמץ – לא תזכה לאותן תשואות בקרב חברי קהילתה, שכן היא דבקה באתוס של השירות הלאומי, המוסד הישן המושמץ בקרב חלקים בציונות הדתית המתונה.
את הגיוס לצבא יש לראות כחלק חשוב מן המאמץ האזרחי לתרום לחברה הישראלית; ככזה, גברים ונשים, דתיים וחילונים, נקראים לקחת בו חלק ולתת ככל יכולתם – וניכר שצה"ל מודע לצורכי החיילים והחיילות הדתיים, ולרגישות שבבניית מרקם חיים משותף בצבא. בהקשר הזה, הסכנות הרוחניות בצבא, שהרבנים מתריעים מפניהן, רחוקות מן המציאות, ויתר על כן: הן אורבות גם לפתחן של בנות השירות הלאומי וגם לפתחם של חיילים דתיים. אך מכאן ועד הפיכת הגיוס לצבא לחזות הכול, כפי שמשתמע לא פעם מדברי התומכים הנלהבים בגיוס בנות בציבור הדתי, רחוקה הדרך. גברים ונשים מסוגלים לתרום לחברה הישראלית בשלל דרכים, והצבא הוא רק אחת מהן. אסור שהמאבק על גיוס בנות דתיות יידרדר לכדי מיליטריזם מסוכן ובעייתי, שרחוק מרוחה ומחזונה של תורת ישראל.
