ראיתי ברשת פתק שבו נכתב בכתב ילדי ובאותיות גדולות "אני מאוד מפחדת". באותיות גדולות עוד יותר ממוען המכתב "לאימא". זה פתק שכתבה ילדה שמפחדת למות, לאימא שלה שמגדלת אותה במקום שהוא הבית שלהן. בעוטף עזה. והבית שלהן מאוים. הגג שלהן עלול ליפול עליהן, הקירות עלולים להתמוטט, הן עלולות למות. יש להן בערך חצי־דקה־דקה לתפוס מחסה מפני רקטות שמשוגרות עליהן במטרה להרוג אותן.
אני מנסה לדמיין מה זה לגדל ילדים עם תת־מודע שמתפרץ כל הזמן, עם חרדת מוות ממשית ולא רק חרדה כזו עדינה מתחת לעור, שבה יצר החיים שלנו ניצת אל מול ידיעת המוות הערטילאית. זה נראה לי מטורף.
"מי שגר פה צריך להיות לא שפוי", אומר תושב העוטף בסרטון שרץ ברשת, אל מול בית שחטף פגיעה ישירה. אבל היי! בדיוק בשביל דברים כאלו הנפש האדירה שלנו יצרה מערך שלם של מנגנוני הגנה. ואז יש שתי אפשרויות: או לדחוף הכול למטה למחסן של הנפש, או לעלות על סולם ולאחסן את כל החרדות למעלה בבוידעם.
הילדה הקטנה והיקרה מהפתק עוד לא יודעת "להתמודד טוב כמונו", המבוגרים, עם מצב בלתי הגיוני בעליל שכזה. אז היא באמת ממש מפחדת מאוד למות. אבל אם יעברו עוד כמה שנים של "טפטופי" רקטות, היא כבר תהיה ממש מיומנת בזה. סלחו לי על הציניות, האמת שהיא קשה גם לי, אבל נו, זאת גם דרך "להתמודד". והאמת היא שאני מרגישה שהכול ציני. כי מה לא ציני היום? כבר לא משנה מי יגיד מה ואיך ומתי ומאיזה צד של המפה הפוליטית, ואיזה תפקיד הוא מנסה לקבל ולאיזה תיק נשואות עיניו. אחרי 18 שנה שתושבי עוטף עזה מתמודדים עם המצב הבלתי נסבל – הם כבר ראו ושמעו הכול. ולמה אפשר להאמין? ולמה אפשר לייחל?
והנה אכניס אתכם בטור הזה אל חדר הבקרה שלי. אמרתי לעצמי: טוב, השבוע אני חייבת לכתוב על הדרום. אי־אפשר אחרת. ובאמת זה מה שהרגשתי. שום נושא אחר לא התדפק על חלוני. היה לי בראש רק הדרום. ואז באה מחשבה אחרת. את מי זה יעניין? את חושבת שתצליחי "לרגש" אנשים שיושבים לקרוא את הטור בבוקר יום יפה על כוס קפה? את חושבת שזה ישנה משהו? את מסתכנת שהם יראו בכותרת את המילה דרום ופשוט יברחו למדור 'בריחת המוחות' השכן. שוב צבע אדום, מה העניין? על מה המהומה? זה קרה גם לפני כמה חודשים, וגם לפני כמה שנים, ויקרה עוד כמה חודשים וגם עוד כמה שנים.
דיברתי על זה עם שירית, הכתבת הפוליטית של העיתון, שגדלה בשדרות. בעברנו הלא מאוד רחוק, עבדנו יחד בדסק החדשות של אתר החדשות nrg, וכשמדי פעם הוגדשה סאת הצבע אדום – היא הייתה כותבת טור "מרגש", או "בועט", על המצב בדרום. וליום אחד זה היה "מקליק" יפה ושמחנו בזה. הו, הנה אנשים נכנסים לקרוא. אכפת להם. והנה, עברו כמה שנים. אם אנחנו, הממוקמים במרכז וצפונה נהיינו קהי־חושים למצב בדרום, נראה שגם מי שגר שם כבר "התרגל". שירית אמרה לי 'את צודקת, אפילו אני נהייתי קהת־חושים'. למדנו א־לוהינו ברך והתפלל, לבל יהי ירי רקטות עלינו הרגל. אולי קל לכתוב את זה, אבל מנגד – אולי זה בסדר להתרגל? לבל נשתגע. איפה לאה גולדברג שתפסוק הלכה? ואיפה שייקספיר: להתרגל או להשתגע, זאת השאלה.
אבל האם מה שעובד באופן פרטי ויחידני על האדם הבודד ועל הנפש שלו, יכול לעבוד גם על נפש האומה? האם ההדחקה, סליחה ה"הכלה", של המצב בדרום שהולכת ומתארכת, יכולה להיות גם פתרון לאומי? אני לא מומחית לענייני נפש האומה, אבל יש לי הרגשה שזה לא יעבוד.
והנה בשבוע החולף הייתה הסלמה. רקטה נפלה במרכז הארץ ואזעקות צבע אדום יצאו לטייל בעוד כמה אזורים בישראל, ועל זה כבר אי־אפשר לעבור בשתיקה. ראש הממשלה מקצר את ביקורו בוושינגטון ומבטל את נאומו באיפא"ק. ואי־אפשר שלא יעלו תחושות קשות של הבחנה בין אזרחים סוג א' לסוג ב'. מה אנחנו מוכנים להכיל, ועל מה אנחנו בשום פנים לא מוכנים לעבור עליו לסדר היום? נכון שכאשר משוגרות רקטות למרכז הארץ מדובר על איום גדול יותר – אבל האם אנחנו לא מקבלים את הרקטות למרכז הארץ רק מפני שהסכמנו כל־כך הרבה שנים שחייהם של אזרחים בפריפריה לא יהיו חיים?
מי ייתן תקווה
ראיתי לא מעט ציוצים שמתפלאים על כך שלמרות הכול חלק גדול מתושבי שדרות ועוטף עזה, אפילו מול בתים הרוסים מנפילות של רקטות, ימשיכו להגיד "רק ביבי". ראיתי המון תגובות של אנשים שלועגים לאותם אנשים ובזים להם. מכנים אותם לוקים ב"תסמונת האישה המוכה" ואומרים – 'אם הם כאלו טיפשים, מגיע להם להמשיך לסבול מירי רקטות'. לכל אותם אנשים אני אומר שלוש מילים: 'לא, כי גנץ'. על מי בדיוק אתם עובדים?
והאמת העירומה והעצובה היא שאף אחד לא יכול להסתכל בעיניים של כל אותם אנשים שכבר 18 שנה חיים ככה ולתת להם תקווה אמיתית. ועכשיו אני מקווה שלא ייראה לכם מגלומני מדי לסיים את הטור בחלק אחד ממחזור שירים שנקרא 'בארץ החושך על פני תהום', שכתבתי לאחרונה.
וְהַיּוֹם אַתָּה שׁוֹאֵל כַּמָּה אַתְּ בּוֹכָה מֵאַחַת עַד עֶשֶׂר
וַאֲנִי עוֹנָה: הַיּוֹם אֲנִי שָׂדוֹת שְׂרוּפִים וַעֲפִיפוֹנִים דְּלוּקִים
הַיּוֹם אֲנִי מְטַר אֲבָנִים נִתָּכוֹת סַכִּינִים שְׁלוּפוֹת בַּצְּמָתִים
בְּאִיֵּי שָׁלוֹם יְרִיּוֹת עַל נָשִׁים כְּפוּתוֹת מִרְדָּפִים אַחֲרֵי מְחַבְּלִים,
הַלְוָיוֹת רַבּוֹת מִדַּי שֶׁל צְעִירִים
הַיּוֹם אֲנִי בּוֹכָה אֶת כָּל מָה שֶׁלֹּא קִיַּמְתִּי אֶתְמוֹל
כָּל מָה שֶׁזֶּרַע מִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי הַיָּרֹק
כָּל מָה שֶׁגַּרְגֵּר מִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי הָרִים
כָּל מָה שֶׁשָּׁלוֹם מִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אַרְבַּע אוֹתִיּוֹתָיו
כָּל מָה שֶׁנּוֹרְמָלִיּוּת מִתְבַּיֶּשֶׁת כְּשֶׁהִיא מַבִּיטָה בְּפָנֵינוּ.
