בשבוע שעבר ירה ארגון הטרור חמאס רקטה שפגעה בבית בשרון, פצעה את בני המשפחה גופנית, וכנראה צילקה את נפשם לעד (או כמו שאומרים בחדשות ערוץ 12: "בית בשרון נפגע מרקטה". אין אשמים מלבד הבית, שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון והפריע לרקטה תמימה).
ראש הממשלה קיצר את ביקורו בארה"ב (וכך הפסדנו נאום נהדר באיפא"ק, מה שמוכיח כמה מתוחכם חמאס), עשה פרצוף ביטחוני ועלה על המטוס בחזרה למולדת הבוערת. כאילו זה משנה אם הוא מפקד על המבצע בטלפון מארה"ב או בטלפון ממשרד הביטחון, חוץ ממה שיגידו עליו במפלגת כחול לבן.
לקח לנו זמן, אבל התפכחנו. לא מחזון שלום, לא מאגדות המזרח התיכון החדש, אלא מחלום המנהיג. התפכחנו מהאמונה שהמנהיגים שלנו אידיאולוגים, בעלי חזון. התפכחנו והבנו שכמעט הכול ציני, והשיקולים רק לעיתים רחוקות ענייניים. לנו זה עולה בדם, אבל להם זה עולה, לכל היותר, בכותרת לא מחמיאה.
תמיד כשמעורבים בניהול המדינה שיקולים זרים (ע"ע מכירת המניות של דן חלוץ בתחילת מלחמת לבנון השנייה, האי היווני של שרון וההתנתקות, הבחירות והבלגן הנוכחי בעזה), אין לנו סבלנות לנאומים חוצבי להבות. אנחנו לא מאמינים למילה, לא משמאל ולא מימין. אנחנו כבר יודעים: הלהבות הן פירוטכניקה. אנחנו רק תפאורה. נמאס לנו להיות תפאורה.
ובעוד ראש ממשלתנו מרחף בשמיים, כל ראשי המפלגות הציוניות גייסו את תופי המצעדים והחצוצרות, ונאמו בהתלהמות על כלום. והציבור מריץ קדימה, בתדהמה, בשעמום, בגעגועים למלך. טרם עלייתו למטוס ארצה, אמר ראש הממשלה ש"חמאס צריך לדעת שלא נהסס להיכנס ולעשות את כל הצעדים הדרושים, לא קשור לשום דבר, לא קשור לתאריך, אלא רק לצרכים של ביטחון ישראל". ואז הוא הורה להפציץ מטרות מתוך בנק המטרות שלנו בעזה.
אלו "כל הצעדים הדרושים"? כך הוחזר הביטחון לישראל, ההרתעה? קדחת. הציבור פיהק למראה שמי עזה מופגזים. למה? כי כולם יודעים שאין משמעות להפצצת המשרד של אסמאעיל הנייה כשהוא ריק. גם הנייה יודע את זה. ומי שלא פיהק שאל, כאותה ילדה לבושה אדום: אם אתם יודעים איפה המשרד שלו – למה הפצצתם רק עכשיו? והילדים בעוטף עזה נעלבו. שוב.
אל תגידו שאין מה לעשות. במערבונים אומרים לחדול קשקשת, ו"אם אתה רוצה לירות, תירה". אני לא מחרחרת מלחמה חלילה, וגם לא תמימה. אני מכירה את הטיעונים האומרים שאם נמוטט את שלטון חמאס עלול לצמוח מולנו ארגון מסוכן יותר. אבל כבר הבנו מזמן שהירי הזה לא עושה עליהם רושם, לא מלמד אותם לקח, ורק מזיק לנו תודעתית בעולם. הציפייה שאם נמשיך לנהוג כהרגלנו נקבל תוצאה שונה היא טיפשית. אפשר כבר לקשור שלט לזנבות המטוסים האומר: אנחנו מפחדים אז נעשה כאילו.
אל תאיימו בהרג נגד עם המקדש את המוות. תאיימו (ותבצעו) דבר אחר לגמרי, במישור שונה לחלוטין. כתבתי על זה פעמים רבות ואכתוב שוב: מה שהכי כואב, מה שהכי חשוב לפלסטיני, הם הכבוד והאדמה. לכן יש ליצור משוואה חדשה ולדבוק בה: על כל פיגוע – מלאימים אדמה. ככה אנחנו מרוויחים פעמיים: גם יתמעט הטרור, וגם נרחיב את גבולותינו.
על כל רקטה (כל רקטה. לא רק זאת שנופלת קרוב לאולפני הרצליה) ננגוס שטח ברצועה או ביו"ש. או כפי שמציע ידידי יהודה יפרח, במקום מופע מרהיב של מטוסי חיל האוויר שלנו בשמי עזה אנחנו צריכים לחזור לתוחמת הצפונית של הרצועה. ליישב את אלי־סיני, ניסנית ודוגית. עקורי היישובים האלו ישמחו לחזור לביתם, ותושבי עזה הערבים אולי סוף־סוף יחשבו מסלול מחדש.
