בשעה טובה זה הגיע. כבר כמה חודשים אנחנו מחכים להודעה מהקבלן על תאריך קבלת הדירה החדשה שלנו. הראשונה שלנו. זאת שקנינו בשנים של עבודה אינטנסיבית ומכירת נשמתנו לבנק ירוק אחד.
הצפי למעבר הוא בסוף מאי, מה שאומר שיש לנו בערך חודשיים להתארגן על הכול: פינת אוכל, סלון, חדר שינה, חדר ילדים, שונות, מכשירי חשמל, שונות ששכחנו בשונות הראשון, ריהוט כללי, ריהוט ספציפי, אדניות חוץ, אדניות פנים, ארונות, ועוד ועוד.
אז ארגנו מחשבון וחבילת טישו, חישבנו כמה כסף יש לנו וניגבנו את הדמעות. כך התחלנו את מסע השופינג שלנו במקום שחלומות גדולים הולכים אליו כדי להתכווץ: צומת ביל"ו.
אנחנו ספציפית אכן היינו בצומת ביל"ו, אבל זהו בעצם שם קוד לעוד כ־7,683 צמתים ברחבי הארץ שמאגדים מגוון רחב של מותגים ביתיים במחירים שעושים בחילה, ומסעדות מזון מהיר שמביאות רצון להקיא. כמו שאתם מבינים, באתי אופטימי.
הדבר הראשון שלמדתי במסע הביתי שלנו, הוא שכל מוכר בטוח שהפינה שהוא אחראי לה היא החשובה ביותר. המוכרת של פינות האוכל ציינה שיש דברים שאפשר לקנות בזול, אבל המטבח כבר דורש השקעה לשנים ארוכות. ההוא מהסלונים אמר לנו שעל הכול אפשר להתפשר, חוץ מסלון. ההיא מחדרי הילדים טענה שהכול הבל הבלים, חוץ מהאיכות המרבית הנדרשת לילדים שלנו. אפילו ההוא מריהוט הגן (במקרה שלנו, מרפסת שמש. אל תחשבו שאני עושה מיליונים מהטור הזה) השמיץ ללא הרף חדרים אחרים בבית, וסיפר שבסופו של דבר רוב הזמן יושבים בחוץ.
משהו בעסקים האלה מייצר נאמנות גדולה כל כך בקרב המוכרים, שאני מוכן להתערב שהגברת מפינות האוכל דופקת מבט מזלזל בסלון ביתה בכל פעם שהיא עוברת לידו.
לולא היו פינות
כאמור, התחלנו את דרכנו בפינת האוכל, או כמו שאני קורא לה: המקום שזורקים בו את התיק ואת כל הדברים שאין לך איפה להניח, ומלבד בחגים אף פעם לא אוכלים בו. התקציב המשוער שלנו היה 5,000 שקל. כלומר, שירן שיערה שזה יעלה בין 5,000 ל־12,000 שקל. זה הזכיר לי את הבירות בהודו, שתהליך הייצור שלהן כל כך גרוע שעל הבקבוק היה כתוב "3־9 אחוז אלכוהול".
שירן מיד נדלקה על פינת אוכל מעץ מלא. אני זרקתי בדיחת אבא טיפוסית ושאלתי אם עץ רזה עולה פחות, שירן והמוכרת לא צחקו. האמת ששירן שמה עין על שתי פינות אוכל, אחת בסגנון אורבני והשנייה בסגנון יקר. ביקשנו הצעת מחיר, שזו המקבילה של עולם מוצרי הבית לשאלה כמה זה עולה, והמשכנו לתחנה הבאה.
בחדר הילדים התגלע קונפליקט: שירן דוגלת באסכולה שלפיה ילדים צריכים לחיות יחד בחדר עד גיל יחסית מאוחר, ולעומת זאת הקבלן שלנו דוגל באסכולה שהחדרים לא גדולים מספיק להכיל שלוש מיטות ילדים. לכן הגענו לחנות שהקונספט שלה הוא "פתרונות מיוחדים לחדרי ילדים". בעברית שלי זה אומר "מחירים מחורפנים לחדרי ילדים".
כאן מגיעה דילמה נוספת: בכל חדר בבית קמצנותי מעידה רק על אישיותי הנוראית, אבל התקמצנות בחדר ילדים מעידה גם על אבהות גרועה. אז החלטתי להרפות בחדר הספציפי הזה. כאות הערכה שירן הלכה על הכי יקר.
נקסט, הגענו לסלון, הלב של הבית. ההתלבטות הייתה קשה. מצד אחד, טענתי, יש לנו שלושה ילדים קטנים שקופצים יומם וליל על הספות, ותעיד על כך הספה הנוכחית בבית. ההתעללות שהיא עוברת קשה עד כדי כך שבשב"כ מגיעים ללמוד מאיתנו שיטות חדשות. מצד שני, שירן לא הקשיבה לי כי היא בדיוק התלבטה בין הדגם האיטלקי המפואר לדגם הצרפתי היוקרתי. שאלתי אם יש מצב לדגם הרומני הבינוני, אבל היא רמזה לי שרומני בינוני כבר יש לה. ציינתי שאני גם חצי פולני. קיבלנו הצעת מחיר לשני סוגים של סלונים ושישה סוגים של משכורות, ודילגנו הלאה.
חדר השינה, פינת הרומנטיקה של הבית. המיטה שלנו עברה איתנו כבר שתי דירות, המזרן במצב גרוע כל כך שלעולל – שנהג לבוא לישון איתנו בלילות – התחיל להיתפס הגב, ומאז הוא נשאר במיטה המפנקת שלו. כך שבניגוד לחדרים האחרים, שבהם כיוונתי למחיר הנמוך ביותר, כאן לא הייתה לי בעיה להסתנכרן עם שירן ולכוון גבוה.
בחירת המיטה היא חוויה מוזרה. אתה בוחר את הדבר הכי אינטימי בעולם בחלל הכי ציבורי בעולם. גם הנוהג הזה, לשכב על המיטה כדי להרגיש אותה באמת, הוא מטופש. לא תראו אנשים בחנויות אסלות מתיישבים על כמה דגמים כדי להבין מה יותר מתאים להם. רבאק, אם אני כבר מודד מיטה, אז זה כל כך לא רציני להתנסות בה לבדי. תביאו שני ילדים, תושיבו אחד על הראש שלי ותגידו לשני שידפוק לי מרפק לצלעות. רק ככה אוכל לבדוק אותה באמת.
עידן הברזל
התחנה האחרונה בסיבוב הרכישות הנוכחי הייתה באחד מענקי החשמל: חנות ממתקים אלקטרוניים. כל המכשירים, מכל הסוגים, מכל הדגמים, ולראשונה עד עכשיו – המחירים חייכו אליי בכניסה.
מדהים איך דברים השתנו מאז שהייתי ילד. אני זוכר איך בכל פעם כשהיה נכנס הביתה קרטון גדול שטומן בחובו מכשיר חשמל חדש, ההתרגשות הייתה פושטת על הבית: שכנים היו עולים להעיף מבט, אמא הייתה מכינה משהו טעים, וכולנו חיכינו במתח לפתיחת הקרטון החגיגית.
אז אבא היה מגיע עם מספריים או סכין, חותך את המסקנטייפ, והמכשיר היה נשלף. טלוויזיה, מדיח, מקרר או מיקרוגל – עיני כולם היו נוצצות, מביטות בהשתאות על עבר המכשיר ומודות להשם יתברך על זכותם לשהות במחיצתו.
היום, לעומת זאת, אנחנו קרובים לרכישת מכשירי חשמל במשקל. אני אשכרה מדמיין אותנו בעוד שנה נכנסים לחנות חשמל, מבקשים מהמוכר אחד מדיח, שניים מסך, שלושה מקרר וארבעה תנור, ושיעשה את זה מהר כי אנחנו ממהרים.
המבצעים הם בכלל משהו אחר: קנה מסך – קבל כיריים. קנה סוני פלייסטיישן – קבל מדיח. כאילו דואגים שכל אחד מבני הזוג יהיה מרוצה. מה לעשות, אני מת על מדיח.
אז העמסנו שש־שבע הצעות מחיר, וחזרנו הביתה עייפים אך מרוששים פוטנציאלית. האמת? לא היה כל כך נורא. כיף להשקיע סוף־סוף בבית משלך במקום בבית של בעל הבית. עכשיו רק צריך למצוא דרך לממן את כל ההתרגשות המיוחדת הזאת.
רגע לפני שהתיישבנו לחשב הלכתי לקנות עוד חבילת טישו, בכל זאת זה עומד להיות עצוב. חזרתי הביתה עם הצעת מחיר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
