הוא מנהיג ימני פופולרי אך שנוי במחלוקת. התקשורת ויריביו משמאל מאשימים אותו בהתקרבות צינית ומסוכנת לקיצונים ביותר בצד שלו, ובשימוש באסטרטגיית פילוג והפחדה כדי לנצח. כדי לעקוף את התקשורת העוינת, לתפיסתו, הוא משתמש ברשתות החברתיות ובשידורים פרטיים להפיץ את מסריו. בשנים האחרונות נפתחו נגדו חקירות ב"ציד מכשפות", כהגדרתו, והוא טען לחפותו. המנהיג הזה הוא בנימין נתניהו, והוא גם דונלד טראמפ – וזו רק סקירה חלקית של הדמיון בין השניים. מאז 2016, ראש הממשלה הישראלי אפילו התחיל לדבר כמו ידידו האמריקני, במיוחד בשימוש בביטויים קליטים כמו "פייק ניוז".
נתניהו נחקר בחשד שקידם עניינים של מי שנתנו לו טובות הנאה אישיות, אך החקירה המפורסמת, המתוקשרת ובעלת הפוטנציאל ההרסני נגד טראמפ בשנתיים האחרונות התנהלה בחשד שקשר קשר עם מדינה זרה כדי לנצח בבחירות לנשיאות. אילו הייתה המסקנה הסופית שזה אכן מה שאירע, היא הייתה גורמת למשבר פוליטי־חוקתי שלא נראה כמוהו בארה"ב. חוץ מההבדל הזה בין הסיבוכים המשפטיים של שני המנהיגים, שונים גם הנתיבים הפתוחים בפני המנהיג, המערכת הפוליטית ומערכת המשפט בישראל ובארה"ב במקרים שעולה חשד לפלילים.
האבות המייסדים של ארה"ב הבינו את הסכנות הטמונות בחקירת נשיא מכהן. בראייתם המפוכחת הם צפו מצב שבו הצד המפסיד במערכת בחירות, בהיעדר אפשרות לעלות לשלטון בדרך הדמוקרטית, מנסה להשתמש בדרכים חלופיות להיפטר מהנשיא. הסיסמה "הכול פוליטי" מסבירה היטב את שיטתם של ג'פרסון, המילטון, מדיסון ושאר כותבי החוקה האמריקנית. בעיניהם, כל נתיב המאפשר את הדחת הנשיא מלבד בבחירות עלול לשמש קיצור דרך לעקיפת המערכת הדמוקרטית.
בשל כך החוקה מציעה דרך אחת בלבד להפלת נשיא מכהן החשוד בבגידה, שוחד או "פשעים ועוונות חמורים אחרים": הדחה. תהליך ההדחה אינו מתנהל בבית המשפט או בפני ועדה, וגם לא במשרד התובע הכללי, אלא בבתי הקונגרס המייצגים את הציבור. אם הציבור בחר באדם לתפקיד, הציבור באמצעות נבחריו צריך להיות גם מי שמדיח אותו מתפקידו. ב־242 השנים שעברו מהקמתה של ארה"ב, שום נשיא לא הודח מתפקידו בידי הקונגרס. בשני מקרים – אנדרו ג'ונסון ב־1868 וביל קלינטון ב־1998 – היה רוב להדחת הנשיאים בבית הנבחרים, אך לא היה רוב של שני שלישים במשפט שנערך נגד הנשיא בפני מאה חברי הסנאט, כפי שדורש החוק. ייתכן שבמקרה של ריצ'רד ניקסון התהליך היה נשלם, אך הוא התפטר לפני שהוא מוצה.
בזמן שעבר מאז שניצח טראמפ בבחירות לנשיאות ב־2016, תבונתם של המייסדים בלטה שוב. לא עבר כמעט יום מ־9 בנובמבר 2016 ועד השבוע שבו לא הואשם הנשיא, על ידי התקשורת או יריביו הפוליטיים, בבגידה, בשיבוש הליכי חקירה ובשלל פעולות אחרות שהיו יכולים להיות עילה למשפט ולהדחה. בכל אחת מן ההאשמות האלו יש נתיב ברור שאותו המאשימים יכולים לעבור – לחקור, לבדוק ולפנות להליך ההדחה אם נמצאות ראיות. במקרה של חקירת המעורבות הרוסית אף מונה תובע מיוחד שבדק את ההאשמות נגד הנשיא ביסודיות. כשהוא חזר בשבוע שעבר בלי האשמות, נסתם הגולל המשפטי על הנושא.
בארץ, לעומת זאת, המצב אחר. אם החקירה נגד נתניהו תתקדם, ולאחר השימוע יוחלט להעמיד את ראש הממשלה לדין, יש סיכוי שאדם שנבחר באופן דמוקרטי וכשר יודח מתפקידו או אפילו ייכנס לכלא בשל פשעים שמאות אלפי ישראלים ואולי מיליונים מטילים ספק בעצם קיומם. לא קשה לחזות את היום שאחרי: קל לדמיין את הוויכוחים באולפנים, את הרבבות שיצאו לרחובות ואת הזעקות מעל במת הכנסת, וזה במקרה הטוב.
אם נתניהו ייבחר שוב ואז יודח, כנראה לא יהיה דבר שיוכל לשכנע את תומכיו באשמתו. בעולם שקיימת בו מערכת משפט אובייקטיבית לחלוטין, שפועלת בלא הטיה פוליטית, בלי מורא מהציבור ובתמיכתו המלאה, המצב הזה מובן. אך כפי שהבינו האמריקנים, העולם אינו מושלם, ובטח שיושביו אינם כאלו. הם הבינו שאיזונים ובלמים באים לרסן את נטיותיהם הטבעיות של האדם והחברה. בקרוב אצלנו.
לתגובות: elchanans@makorrishon.co.il
