רצועת עזה כופה את עצמה שוב ושוב על סדר היום הישראלי, כפי שאירע גם בשבוע שעבר. בכל פעם שיש לשלטון חמאס ברצועה בעיה כלשהי – הפעם מדובר בזעם התושבים על שהכסף הקטארי אינו מגיע אליהם – הפתרון הנוח מבחינתם הוא להסיט את הזעם כלפי ישראל. תושבי עוטף עזה, אבל כבר לא רק הם, הופכים שוב ושוב בני ערובה למצוקות חמאס, וזה כמובן מצב בלתי נסבל.
התמודדות מושכלת עם הבעיה מצריכה מבט מפוכח. רצועת עזה היא קן צרעות מאז 1948, מפני שהתנאים האובייקטיביים שלה בלתי אפשריים. הצטופפות של קרוב לשני מיליון בני אדם (זה המספר הנוכחי, אבל גם בעבר המספרים היו דרמטיים) על שטח של 365 קמ"ר, שכמחציתם פליטים ורבע מהם חיים בפועל במחנות פליטים, הוא מצב בסיסי קשה.
גם המצרים, בלי בג"ץ ובלי בצלם, נתקלו בשנות שלטונם שם (1967-1948) בסבבים של התקוממויות אלימות. לא במקרה לא דרשו המצרים לקבל בחזרה את הרצועה בהסכם השלום עם ישראל; ולא במקרה דווקא בעזה קם מלכתחילה ארגון חמאס, ומשם יצאה גם האינתיפאדה הראשונה.
על הרקע הזה צריך גם לבחון את ההתנתקות מעזה ב־2005. היא אכן הייתה טעות קשה, אבל פחות בגלל פינוי היישובים, ויותר בגלל פינוי הצבא. ל־8,500 היהודים ברצועה לא היה סיכוי להתפתח לאורך זמן בשכנות לשני מיליוני תושבי עזה, בוודאי לא אחרי שהסכמי אוסלו כבר העניקו לפלסטינים מידה של עצמאות. אבל את צה"ל היה אסור לפנות מהרצועה בלא הסכם עם גורם אמין כלשהו. כך קרה שבשטחי יו"ש הצבא מסוגל לתת תשובה ביטחונית טובה, ומול הרצועה הוא מתקשה לעשות זאת.
אבל הכשל של תוכנית ההתנתקות הוא כשלעצמו תולדה של טעויות ישראליות קודמות. ראשית, הסכמי אוסלו שלא הסתפקו באוטונומיה אזרחית רצויה, אלא העבירו לידי הפלסטינים גם שליטה ביטחונית בטרם נחתם הסכם שלום כולל. זה מה שאפשר לפלסטינים להגביר את הטרור נגד שכניהם מגוש קטיף ונגד חיילי צה"ל. עוד לפני כן שגה מנחם בגין, כשלא התנה את פינוי סיני בהסכם השלום עם מצרים בכך שמצרים תקבל לידיה שוב את השליטה ברצועת עזה.
על רקע המצב הסבוך הזה, צריך לומר שהציפייה, שלא לומר התביעה, לאיזו מכת מחץ שתחסל אחת ולתמיד את בעיית הרצועה היא כמובן מובנת מבחינה נפשית, אבל לא ממש ריאלית. גם ביו"ש מתקיים כל הזמן טרור מתמשך, הן מול המתנחלים והן מול כלל אזרחי ישראל. אדרבה, מול יו"ש דווקא הימין הוא שמזהיר מציפייה לצעד דרמטי ותובע הסתפקות בניהול הסכסוך, שפירושו השלמה עם עימות בעוצמה המאפשרת הכלה, בלי לתבוע את כיבושן מחדש של כל הערים הפלסטיניות. יתר על כן: באופן מהותי, המצב האנושי בכלל הוא מצב שאין בו "זבנג וגמרנו". יש אנשים רבים שחיים לאורך שנים עם מחלות כרוניות הגורמות כאבי תופת, וכשמוצע להם ניתוח שיפתור אחת ולתמיד את הבעיה, הם אינם מתפתים אלא מקפידים לבדוק סיכויים מול סיכונים.
זה לא אומר שהמאבק בטרור לא יכול להיות יעיל יותר. קטונתי מלהיות מומחה ביטחוני, אבל השכל הישר אומר שבכל מצב של עמידה מול אויב נדרש שילוב בין גזרים ומקלות: בלי מקל לא יהיה לאויב הרבה להפסיד מעימות, אבל בלי גזר גם לא יהיה לו הרבה להרוויח מרגיעה. התחושה היא שמול רצועת עזה, גם הגזר וגם המקל אינם גדולים דים. אם היעד הוא תקיעת טריז בין האוכלוסייה לשלטון חמאס, הרי שמצד אחד כל ירי קטן צריך להיענות בהרס שיטתי (אחרי אזהרה לתושבים לעזוב את הבתים), באופן שהנזק הישיר מהירי יהיה חד וברור. ומצד שני, צריך להציע לתושבים מפת הטבות מפתה ונתונה ליישום מיידי במקרה של רגיעה.
כל זה הוא חלק מניהול הסכסוך מול הרצועה. פתרון ארוך טווח צריך להתייחס למצב הדמוגרפי היסודי שבו פתחנו. פירוש הדבר פעולה בינלאומית ליישובם מחדש של פליטי רצועת עזה מחוץ לגבולות הרצועה – בצפון סיני, בכלל מדינות ערב, ואולי גם במדינות אחרות שיהיו מוכנות לתרום לא רק כסף לשיפור המצב.
