ביקורת לעוסה בנוסח "העשור האבוד של נתניהו" ו"ישראל במצב קטסטרופלי" אפשר לשמוע משני מקורות במערכת הבחירות הנוכחית: מהשמאל, שחייב להשמיע אותן כדי לנצח, ומהימין הצעיר, שמאמין בהן באמת ובתמים.
בחירות 2019 מתאפיינות בדור שלם של מצביעים חדשים שעוד לא נולדו כשהתחילה האינתיפאדה השנייה. הוא לא זוכר את הסכם אוסלו, על האוטובוסים המתפוצצים ו"קורבנות השלום" שלו. זו מבחינתו היסטוריה עתיקה. הוא גם לא מכיר את ההיסטוריה הכלכלית הישראלית, שרוב שנותיה עברו עליה בסוציאליזם ריכוזי.
שנותיהם הבוגרות של בני הדור הזה עברו עליהם בעשור השפע, הביטחון והשגשוג של נתניהו. מכיוון שכך, קו הבסיס שלהם שונה משלנו: הם משווים את המצב שהם מכירים למה שיכול להיות, ואנחנו משווים אותו למה שהיה. ההשוואה של ישראל לאידיאל מדומיין שבו הכלכלה חופשית לחלוטין וסביב ישראל אין אויבים כי היא הכריעה את כולם היא חלום מסוכן. זו מהפכנות פוליטית, שתמיד מתחילה בהפלת השלטון כדי לכונן אוטופיה, אבל אף פעם אינה נגמרת בטוב.
השמרן הפוליטי, כך לימדוני, אינו לוקח דבר כמובן מאליו. פרספקטיבה חשובה בחיים בכלל, אבל בפוליטיקה היא קריטית. מצביע בעל פרספקטיבה זוכר למשל שבתקופת האינתיפאדה השנייה ירושלים הייתה עיר רפאים, ישיבה בבית קפה היתה רולטה רוסית, וכשהשידור הרגיל הופרע במבזק חדשות – מה שקרה פעם בשבוע – כולם ידעו שמדובר בעוד פיגוע המוני שבו עשרות נפגעים. מי שזוכר את התקופה ההיא לעולם לא יחשוב שהמצב הביטחוני הנוכחי שלנו, אף שאינו מושלם, משתווה באופן כלשהו להיעדר הביטחון האישי ששרר כאן אז.
לעומת זאת, מלחמות שבני הדור הזה מכירים הן מלחמות שצופים בהן על מסך הפלזמה בסלון הבטוח, ואף שאלפי טילים נורים על מרכזי ערים אין פגיעות בנפש, בקושי ברכוש, ועסקים מתפקדים כרגיל. הורים הולכים לעבודה, ילדים הולכים לבית הספר, הבורסה לא מגמגמת ושום משקיע זר לא נבהל, נתב"ג ממשיכה לתפקד ושגרת החיים כמעט לא נפגעת. נחמד? לא. לא צריך לקרות? כמובן. נורא כמו אז? ממש לא.
אחת הביקורות הנפוצות על נתניהו היא שלא שיפר את המצב הביטחוני והכול נותר כשהיה לפני עשור: חמאס עדיין שולט ברצועה ויורה טילים על העוטף (ולעיתים מרחיק יותר ממנו), אין הסכם מדיני ואין הכרעה ביטחונית. נניח בצד את סוגיית הגרעין האיראני, לא כי אינה חשובה, אלא כי הניצחון של נתניהו בה ברור. אבל בכל הנוגע לאיומי ביטחון מיידיים ולסוגיה הפלסטינית, רק היעדר הפרספקטיבה יכול לגרום למישהו לחשוב שמצב יציב ללא שינוי אינו הישג.
שמירה על מצב ביטחוני יציב בסביבה המסוכנת שאנו חיים בה היא הישג אדיר. שמירה על סטטוס־קוו מדיני, תחת לחצים בינלאומיים אדירים ומשטר אמריקני מהעוינים שידענו, היא הישג פנומנלי. מישהו זוכר שהבחירות הקודמות, רק לפני ארבע שנים, סבבו סביב טיעון ה"בידוד המדיני"? שאיימו עלינו ב"צונאמי מדיני"? שנתניהו הואשם בחרחור מריבות עם ארה"ב במקום לשמר את בעלת הברית הגדולה שלנו? ספק רב אם מנהיג אחר היה יודע ללכת בין הטיפות כפי שידע נתניהו, להוציא את ידנו על העליונה ולשמור על המצב יציב, בטוח ומשגשג.
גם כשהצעירים המהפכנים מדברים על מצב הכלכלה ויוקר המחיה, המצביע בעל הפרספקטיבה אינו מבין במה דברים אמורים. מי שזוכר את ימי האינתיפאדה השנייה והמיתון הכלכלי העמוק שהמדינה נכנסה אליו, מורט את שערותיו אם נותרו לו כאלה. המיתון ההוא הביא את ישראל אל סף קריסה, כי עסקים לא תפקדו ומשקיעים זרים ברחו כל עוד רוחם בם.
המיתון הוביל למשבר תקציבי ולקיצוצי ענק, שמי שהיה אמון עליהם היה נתניהו, המנהיג שהם לא סובלים כי הוא לא מספיק קפיטליסט בשבילם. מי שהיה שם זוכר את ההפגנות מול משרד האוצר, הכתבות סוחטות הדמעות, האיומים של המוסד לביטוח לאומי ש"שיעורי העוני הולכים להתפוצץ", ואת ויקי כנפו צועדת לכנסת מירוחם.
פרספקטיבה קצת יותר ארוכה תזכור את ההיפר־אינפלציה של שנות ה־80; את התוכנית לייצוב המשק; את השליטה האדירה של ההסתדרות בכ־80 אחוזים מהמשק, שהייתה קיימת עד שנות ה־90; את הגירעונות המטורפים כתוצאה ממלחמות גדולות ובזבוזי ענק; את החברות הממשלתיות העצומות שחלשו על המשק כולו; את משטר המכסים והסובסידיות האדירות לתעשייה; את המחירים המפוקחים על מאות מוצרים ושירותים; את העובדה שמטבע החוץ היה מוגבל בסחר; ועוד ועוד. חלק מן הבעיות עדיין איתנו, אבל בהיקפים נמוכים הרבה יותר.
במערכת הבחירות הזאת אוהבים לדבר על יוקר המחיה, על הפקקים ומחירי הדיור, וראוי לדבר עליהם. אבל גם הדברים הללו הם במידה רבה תוצר של העלייה באיכות החיים שראינו כאן בעשור האחרון. פקקים הם תוצאה של יותר ויותר אנשים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש ולהחזיק רכב.
מספר המשכורות הגבוה שדרוש לרכישת דירה הוא תוצר של העובדה שיש הרבה יותר משכורות: הרבה יותר אנשים עובדים בישראל, כולל אנשים שבעבר נסמכו על קצבאות ונחשבו לעניים, ושיעור האבטלה נמוך כל כך שבפועל כל מי שרוצה למצוא עבודה מוצא אותה.
אחת התוצאות של השוואה למצב אידילי היא אי יכולת לראות את מה שכן נעשה כאן: את ההשקעה האדירה בתשתיות תחבורה שחיברו את הפריפריה למרכז, הגידול בתוצר, בצמיחה, בהשקעות הזרות ובשיעור התעסוקה. את רמת החיים הגבוהה, את העלייה בשכר הריאלי, וירידת המחירים בעשרות קטגוריות כמו ריהוט, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, ביגוד והנעלה, ומוצרי מזון מסוימים.
את המעבר של ישראל ממדינה מתפתחת למועדון המדינות המפותחות. את הפתיחה לתחרות של עשרות שווקים, ביטול מאות מכסים. את רפורמות השמיים הפתוחים ובניית נמלי ים חדשים שיתחרו בנמלים הקיימים. את מתווה הגז שיכניס למדינה עשרות מיליארדים ויסייע בפיתוח הכלכלה. את הפיתוח של כביש 6, הנתיב המהיר, המחלפים בכל הארץ, הרכבת לירושלים (ובתוכה), ואת העובדה שעכשיו התלונות בתל־אביב הן על הפקקים שנוצרים בגלל בניית הרכבת, ולא על כך שאין רכבת.
אפשר לבקר את נתניהו ש"לא עשה מספיק", ואני אישית עושה זאת לא מעט: לא מספיק בכלכלה, לא מספיק בביטחון, לא מספיק במשילות. אבל צריך לעשות זאת בפרספקטיבה נכונה.
אחד הדברים המסוכנים בפוליטיקה הוא להשוות עצמנו אל מצב אידילי במקום אל המציאות נכוחה. זוהי דרך המלך לאובדן הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם.
