גנרלים השתלטו על הפוליטיקה שלנו, ולא ברור למה. האם ישראל הפכה להיות יותר מיליטריסטית? לא ממש. האם הגנרלים הללו עטורי תהילה וניצחון יותר מקודמיהם? לא בדיוק; אף אחד מהאלופים שנוהרים למשכן הכנסת לא הוביל את מבצע אנטבה, וגם לא שחרר את הכותל. אז למה גנרלים גודשים את המפלגות שלנו? יש לי הסבר: אולי משום שאף אחד אחר לא מסכים.
לאחר שהוקדמו הבחירות, הרבה מפלגות ניסו לפתות מועמדים אטרקטיביים. כמה פוליטיקאים אמרו לי אז בייאוש, שהעולם הפוליטי הפך כל כך קשה ומלוכלך, עד שכמעט אף אדם מצליח לא מוכן להיכנס אליו. למה שיעזוב מקום שבו הוא מצליח ואהוב, ויחליף אותו בבוץ הפוליטי? המפלגות חיפשו אנשים דומיננטיים, שמצליחים מאוד במה שהם עושים: מנכ"ל חברה גדולה, עיתונאי בולט, כוכב טלוויזיה, ראש עיר. למה שאדם שמצליח מאוד בתחומים הללו יסכים לעזוב אותם ולִגְלות לתחום אחר, קשה ואכזרי הרבה יותר?
אז למה דווקא הגנרלים מסכימים לבוא לפוליטיקה? אולי משום שהם היחידים שלא יכולים להמשיך לעסוק במקצועם. מנכ"ל טוב יכול להמשיך למנכֵּ"ל עד הפנסיה. עיתונאי טוב יכול להמשיך לכתוב כל עוד היד מצליחה להקיש על המקלדת. אך מפקד צבאי טוב גומר את הקריירה בגיל צעיר, ונאלץ לפנות לתחומים אחרים. אם היו נותנים לבוגי יעלון להמשיך לפקד על גייסות, אני מניח שהוא לא היה מעלה על דעתו לבזבז את זמנו בצילומים מבוימים של שלושה גנרלים ויאיר לפיד מסתכלים על דברים. אך הקריירה הצבאית שלו נגמרה, והוא רוצה להמשיך להשפיע, אז אין לו ברירה.
אין לי שום דבר נגד גנרלים בפוליטיקה. רובם אינם מצליחים במיוחד, אך גם רוב האחרים לא מצליחים במיוחד. מה שמפריע לי הוא הרתיעה שמרגישים כל הלא־גנרלים מהשדה הפוליטי. לא טוב לנו שאנשים טובים ומצליחים נרתעים מהפוליטיקה. לאחר שמת נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, הובהל סגנו הארי טרומן לבית הלבן, והתבשר שהוא הנשיא החדש. "האם אפשר לעזור לך במשהו?" שאל את האלמנה, אלינור רוזוולט. "לעזור לי?" היא ענתה, "אתה זה שבצרות עכשיו". לימים היה נוהג טרומן לייעץ לפוליטיקאים: "מי שלא יכול לסבול את החום, שלא ייכנס למטבח". אבל אם יותר מדי טבחים לא יכולים לסבול את החום, אולי מוטב שנתקין מזגן.
מי יהיה מוכן להיכנס לפוליטיקה, כשאולי יקראו לילד שלו בפומבי "ילד קקות"? שאולי יפיצו שמועות שהוא חולה נפש, כפי שעושים לגנץ, או שאשתו חולת נפש, כמו שעושים לנתניהו כבר שנים רבות? ומי תסכים להיכנס לפוליטיקה, כשהיא יודעת שאולי יציגו אותה בקריקטורה ב"הארץ" כפרוצה, כפי שעשו לאיילת שקד? שאולי ישפילו אותה בהדחה בשידור חי, כמו שעשה גבאי לציפי לבני? למרות הנזק העצום שגרמה לבני לאורך השנים, לא שמחתי לאידהּ ולא הפצתי את ביזיונהּ. השפלתם של פוליטיקאים יריבים לא משמחת אותי אלא דוחה.
לנוכח החשיבות של הסוגיות שעומדות על הפרק, האמירה הזו אולי נראית קטנונית. אם יש פוליטיקאים שרוצים למסור את יו"ש למחבלים, להסתכסך עם הנשיא טראמפ, להרוס את הכלכלה או להחריב את ערכי המשפחה – אולי מותר לטשטש את גבולות הטעם הטוב כדי לבלום אותם? אבל המטרה אינה מקדשת את האמצעים, מסיבה פשוטה: חברה מכבדת ועניינית, לא גסה ולא תוקפנית, היא מבחינתי מטרה בפני עצמה, ולא רק אמצעי.
גם פוליטיקאים הם בני אדם. המודעות שלי לכך התחדדה כשהתחלתי לקבל שיחות מפוליטיקאים שהעירו לי שלא דייקתי בכתיבה עליהם. עם השנים למדתי אמת פשוטה: אפשר לבקר, אך צריך להיזהר. אומרים: הם בחרו בחיים ציבוריים, שיתמודדו עם ההשלכות. אך אם נאמר כך, נרחיק מהעולם הפוליטי שלנו כל אדם שלא יכול לפתח עור של פיל. האם אנחנו רוצים להישאר רק עם הפילים?
יש אנשים שאומרים לי: "הם" – יריבינו הפוליטיים – עובדים כל כך מלוכלך, עד שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אנינים. אבל נגד בוץ לא נלחמים בבוץ, אלא בצינור. כשעושים אמבוש על איש ציבור, עם ציטוטים שהוצאו מהקשרם ומערכונים מרושעים והלינץ' המסורתי בפייסבוק -עלינו קודם כול להתייצב לימינו. לרוב האנרגיה של השונאים חזקה הרבה יותר מהאנרגיה של האוהבים. את זה צריך לשנות. אנחנו צריכים להתגייס במרץ לטובת המותקפים, בדברי אהדה ותמיכה, עד שיבינו המשמיצים שהלכלוך לא משתלם. לפוליטיקה לעולם לא יהיה ריח של גן ורדים, אך היא גם לא צריכה להדיף ריח של רפת.
