כבר 15 שנה שאנחנו אוכלים בשבתות יחד עם פינצ'ו ויונת. פעם אנחנו באים אליהם ופעם הם באים אלינו. בשבת האחרונה היה תורנו להיות אצלם, הגענו עמוסי סירים ואוכל והכול היה כרגיל. עד שפינצ'ו הטיל פצצה לעברי: "נמאס לי שאנחנו סוחבים אוכל אחד לשני. אני רוצה או לארח או להתארח. את צריכה לנסח את אמנת האירוח בשבת. שיהיו כללים ברורים מה תפקידו של כל אחד".
חזרתי מהארוחה הזו כבדה ממחשבות ומצ'ולנט. למענו ולמען כולנו אני מצרפת את שבעת הדיברות לארוחות שבת עם חברים:
1. תחום שבת
חברים הגרים מרחק העולה על "נמק במפרק כף היד מלהחזיק את העוגה יותר מעשרים דקות ברצף", לא יוזמנו בעונות הבאות: חורף (כמה אפשר להתכסות בשקיות ניילון מהגשם). קיץ (הבואשים באים). ואביב (לא היו נקודות על השמלה, אלו מיליון ברחשים שהתנפצו עליה בדרך).
נסב בכיף יחדיו לשולחן בשבתות הסתיו. למעשה מדובר בשבת אחת, זאת שאחרי החגים.
2. איסור כלאיים
לכל משפחה יש את קוד האירוח שלה. משפחה אחת מגישה רק בחד־פעמי, כולל המצאת המאה – ניילון מעל המפה. אחרת מקפידה על כלים שבירים גם לגיל הרך. ישנם אלו שהתברגנו ויש להם סט כלים ל־24 נפשות. וישנם אלו שעדיין בדירה הראשונה ומארחים בכוסות פלסטיק של איקאה. כולם טובים. מה שלא טוב זה הערבוב: אם הצעתם להביא משהו, ודאו שאתם מביאים אותו בכלי הגשה מותאמים, למארחים ולאוכל שהכנתם. שלא תמצאו את עצמכם מביאים פתיתים שרופים בכלי מזהב.
3. כל אחד מנקה את הילדים שלו
אני רוצה שנדייק: אני הזמנתי אתכם כי אני אוהבת אתכם, כי יש לנו נושאי שיחה משותפים וכי אנחנו פחות או יותר באותו הגובה. הילדים שלכם – בלי להעליב – הם תופעת לוואי, במקרה הטוב חולפת (לכו לשחק נקרא לכם בקינוח), ובמקרה הסביר יותר, נתקעת (שמישהו יאהב אותי כמו שמתבגרים אוהבים להקשיב לשיחות ולריכולים של המבוגרים). ולכן כל אחד אחראי על ילדיו. אז אם הבת שלך שפכה את כל היין האדום על המפה שהייתה לבנה, תזיזי את עצמך לכיוון האקונומיקה. ואם הבן שלך זה עתה סיים את עוגת השוקולד (היא הייתה למבוגרים, מה פספסתםםם, לילדים יש שלוקים פגי תוקף) נקי מיד את אצבעותיו במגבון, פן יעז לנקוף אצבע לכיוון הקיר שלי.
ואתה שם שמחליף לתינוק, בבקשה בחוץ, ואל תשכח לקחת איתך את החיתול המלא.
4. תתחילו
שנים גדלנו על כללי הנימוס, לא מתחילים לאכול עד שאמא מתיישבת. אבקש להפוך את המסר, אל תחכו לי בבקשה! מי ייתן שעד שאגיע לאכול, חלקכם כבר ילכו הביתה כי הילד נרדם. אמרתי שתתחילו. אז תתחילו!!!
5. כשנגמר, תתעלמו
קיים איזון עדין בין הפחד שלא יישאר אוכל לבין הפחד שיישאר המון אוכל ולא יהיה לו מקום במקרר. אז אם נגמר, אני מצפה ממישהו לזרוק לחלל החדר: וואי, מדהים. היה בול! ואם נשאר המון, תנו הרגשה שזה לא בגלל ששמתי יותר מדי תבלינים (או במקרה שלי פחות מדי) ותאמרו: די, אנחנו לא יכולים להכניס עוד פירור.
6. אל תפנו, תתפנו
על הכלל הזה כבר מזמן הכרזתי ברבים, וטרם הבנתי איך הוא לא נכנס כפסוק פורמלי בספר דברים. לאחר שלוש שעות של כיף, כבר נכבה עליכם האור, המזגן כבה ועדיין לא הבנתם את הרמז. אבל הנה, סוף כל סוף אתם קמים: אל תפנו. אל תעזרו ואל תתחילו לסדר את המשחקים כאילו אתם פה בהכנות לפסח. פשוט קחו את הילדים שלכם ועופו.
7. זכות השיבה
נגמרה הארוחה, האורחים הלכו ואתם שנצתם וקמתם עם מיגרנה. זה הזמן לשקם את הבית, שיקום פיזי ונפשי. קרצפתם את כל הסירים והכלים. ועכשיו נשאלת השאלה: מי אחראי על הסירים שהביאו האורחים? האם באחריותכם להחזיר אותם לאלו שהכינו, או שאלו שהכינו יבואו במוצש לקחת אותם ולהוסיף תודה רבה. לצערי במגזרנו בנקודה זו יש עוד הרבה לאן להתקדם. ועד אז אמשיך לנסוע ממקום למקום עם כלים בבגאז' – חלקם כבר סדוקים – עד 120.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
