היה זה רגע אחד, שסימן יותר מכול עד כמה מערכת הבחירות הנוכחית מוּנעת באופן שונה בתכלית ממה שהכרנו עד היום. "למה אף אחד לא מדבר על הקמפיין המצוין של מפלגת העבודה?", צייצה אמילי מואטי, מועמדת מטעם מפלגת העבודה, תוך שיתוף של מאמר בעיתון טיים אאוט שעסק בנושא. "זה קצת אוקסימורון", ענה לה איתי רום, כתב בתוכנית "המקור", "קמפיין מצוין שאף אחד לא מדבר עליו".
שוב הממזרים שינו את הכללים. נראה שאף אחד לא מתרגש ב־2019 מתשדיר בחירות מוצלח, גם לא מג'ינגל קליט. שידורי התעמולה לכנסת, שבעבר הצליחו לכנס מדורות שבט משפחתיות, רשמו נתוני רייטינג נמוכים ביותר בערב שידורם (5.4 אחוזי צפייה "קשת", 3.1 ב"רשת" ו־0.9 ב"כאן"). מה כן קובע את מערכת הבחירות הנוכחית? חשיפות של עיתונאים בטלוויזיה, איחודים במפלגות, הצהרות בשידור חי וגמגומים בריאיון.
אחרי שבבחירות 2015 קברנו את התקשורת המסורתית והמלכנו את הרשתות החברתיות, בבחירות 2019 מתברר כי אנשי הטלוויזיה והרדיו עשו שיעורי בית, הפנימו מה מעורר עניין ברשתות ולקחו בחזרה את המושכות. "אפשר להגיד שהבחירות האחרונות מסמנות את שובה של הטלוויזיה", אמר לי השבוע גורם בכיר בתעשייה הטלוויזיונית, "נכון שכובד המשקל עבר לרשתות מבחינת היכולת להתאים את האינפורמציה ולתפור חליפה לכל אדם, אבל מתי גנץ התחיל לעלות בסקרים? אחרי הנאום הראשון שלו ששודר בלייב ואחרי האיחוד עם לפיד שקיבל חשיפה חיובית".
אם במשך כל השנה הטלוויזיה היא זו שמגיבה לשיח ברשתות החברתיות ואף מבססת לא מעט מהאייטמים שלה על פוסטים ויראליים, בעונת הבחירות כיוון הזרימה כמעט התהפך – התגובות ברשתות הן ריאקציה למה שקורה בטלוויזיה ובתקשורת.
ההקלטות של גנץ נחשפות ומיד המחנות מתפצלים לפי תפקידם בפוליטיקת הזהויות ומתחילים להתכסח ביניהם. אותו דבר קורה עם תמלולי חקירת אשכנזי בפרשת הרפז, הפריצה לטלפון של גנץ, פרשת המניות ומכירת הצוללות, ותחקיר הבוטים שכמה שעות אחר כך קמו לתחייה.
האמת לא מעניינת. ראינו את זה פעם אחר פעם במערכת הבחירות התזזיתית הזאת. לא באמת משנה מה יפורסם ואם הידיעה אמינה או לא. שני המחנות כבר ידאגו להדהד את החשיפות באופן שנוח להם.
את הקלות שבה ניתן לשחק בגולשים הוכיח המדור הסאטירי של אתר מאקו, שפרסם בשבוע שעבר ידיעה היתולית על שחקנית מפוברקת בשם שוש הנקין שעושה מעשה גרבוז ומשמיצה את הימנים בריאיון לרדיו קריית־אונו. הידיעה כולה זועקת הטרלה – הרי השם שוש הנקין לא מוכר לציבור, וברור ששמות לסרטים כמו "קונץ בישבן" "עושים שמח 2" ו"דירת הדרורים" לא באמת קיימים, בוודאי לא כשהם באים יחד עם תמונה משאטרסטוק. ולמרות הכול, עדיין היו מי שהחשיבו את הדאחקה הזו לידיעה אמיתית ושיתפו אותה בכל הכוח.
קשה לשער מה יהיו תוצאות הבחירות בשלישי הקרוב, אבל אם צריך לסכם אותן במילים – אם נתניהו ינצח אפשר להכתיר את שמעון ריקלין כאיש השנה, ואם גנץ ינצח יהיה זה אלדד יניב. ריקלין ויניב כסימבול כמובן, למנועים שדחפו את הבחירות האלה והכתיבו על מה נדבר. על שחיתות או על פרנויות. על צוללות ומניות או על 50 מיליון שקל. בחירות 2019 לא היו רק בין שני מועמדים, אלא על מי צעק יותר חזק, ואת מי שמעו יותר.
אבל בראש ובראשונה, שאלת תזמון החשיפות צריכה לעורר תהיות. האם עיתונאים מחזיקים במידע שמגיע אליהם בפעם אחת, אולי גם יושב אצלם שבועות ארוכים, והם חושפים אותו בפעימות כדי לשמור על עניין במהדורות? מה הסיכוי שברגעים אלו ממש אתם יושבים ושׂחים בחשיפה חדשה שפורסמה לאחר כתיבת שורות אלו, ותוזמנה בצורה מדויקת ליום, יומיים או שלושה לפני היציאה לקלפיות?
ואגב חשיפות, יש לציין בהגינות שהצעקות על תקשורת שמאלנית נשמעות מעט מתבכיינות לנוכח האירועים האחרונים. יונית לוי עשתה מגנץ קציצות בריאיון, ספי עובדיה מפרסם כל שני וחמישי הקלטה חדשה ממטה "כחול לבן", בן כספית – שלא חשוד באהדת נתניהו – לא חסך מקוראיו את הפרסום על הטיפול הפסיכולוגי שגנץ עבר, ואיילה חסון שחררה דיווח שהקים עליה את מחנה השמאל בטענה שהיא "שופר של בלפור". אפשר לדבר על תחקיר הבוטים שלא היו ולהמשיך להתמרמר על היעדר סטנדרטים בתקשורת, אבל בסופו של דבר, כשמחשבים את סך כל הפרסומים בגופי התקשורת, קשה לומר שהיא הלכה הפעם רק על הראש של נתניהו. אז אולי המצב החדש, בדרכו העקומה והמטורללת, בסופו של דבר כן מסייע להליך הדמוקרטי.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
