סקר ערוץ 13 מתחילת השבוע הראה שרוב מצביעי זהות מגיעים ממפלגות הימין. הפעם זה לא בנימין נתניהו; המפלגה בראשות משה פייגלין היא היא קשית הענק ששותה מנדטים לגוש כולו. רגע לפני הבחירות, כדאי לבחון ברצינות את הבשורה שהיא מציעה.
את הביקורת על מה שמסתמן כהפתעת בחירות 2019, אפשר לחלק לשלוש נקודות מרכזיות. הראשונה היא מועמדי המפלגה. כאשר זהות יצאה לפריימריז היא נתפסה כקוריוז סהרורי, ואנשי ציבור עם קבלות מוכחות בעשייה כלל לא ניסו להתמודד על מקום ברשימה. עובדה זו, בשילוב עם הפריימריז הפתוחים לכול בהצבעה אינטרנטית פשוטה, יצרה רשימה אקלקטית של דמויות אנונימיות עם מוטיבציות שונות, שהקשר בינם ובין חזון המייסד חלקי ותלוש.
"לא באמת הבנתי את המשמעות של סוציאליזם כשהצבעתי למפלגת העבודה", אמרה בריאיון ל'מקור ראשון' רונית דרור, מקום רביעי ברשימה ובת 52, גיל שבו אדם אמור להיסגר על עצמו פוליטית. המועמד גלעד אלפר, שלישי ברשימה ומי שפייגלין מייעד לתפקיד שר, הודה כי "אף פעם לא הייתי עסוק בשאלה מי יהודי יותר, אורתודוקסי או רפורמי. אני כל כך חילוני שאני בכלל לא מבין בהבדלים בין הקבוצות האלה". על מידת היציבות הפוליטית של הרב חיים אמסלם, מקום שני, אין צורך להכביר מילים. הרשימה הזו מציבה את היו"ר משה פייגלין בבעיה. הוא חותר לתמרון יבשתי עמוק אל 'האור', מתיימר לכבוש את ארץ החירות והזהות, אך הגייסות שלו מספיקות בקושי לשבוע גדנ"ע, כולל פטור מנעליים, משמש וממטווחים פרלמנטריים.
היסטורית, היחידה מבין מפלגות האווירה והמחאה למיניהן שהצליחה לשמור על נאמנות חבריה היא 'יש עתיד' של יאיר לפיד. כל היתר התפרקו לרסיסים בשלב ההמראה או לאחר השיגור. מצומת של רפאל איתן, שנחשליה גויסו לחתימה על הסכם אוסלו, ועד כולנו של משה כחלון. הווינרים שהגרילו כרטיס כניסה חינם לכנסת ראו בו תחנת מעבר אל המפלגות הגדולות.
האם ההרכב של רשימת זהות עלול להוביל להתפרקות ממשלת הימין? לא בטוח. לא קשה לדמיין כיצד לאחר המשבר הפרלמנטרי הראשון יפעיל נתניהו את קסמי השכנוע שלו על חיים אמסלם, גלעד אלפר או רונית דרור, יבטיח להם פינוק כזה או אחר ויותיר את פייגלין בסיעת יחיד.
קמעא קמעא
הביקורת השנייה נוגעת במצע של זהות, מה שמחזיר אותנו אל העלון שצירפה המפלגה בשבוע שעבר לעיתון זה. "כשאני חושב על בית המקדש אני חושב על המוח האנושי", נכתב שם, "המקום שבו פוגשות המחשבות את המעשים והפיזיקה נפגשת עם המטפיזיקה. הר הבית ובית המקדש הם המוח של העולם – המקום שבו פוגשת הבריאה את הבורא שמחיה אותה, הגוף את הנפש. בית המקדש הוא המקום שבו אצבע א־לוהים נוגעת בנו ומעוררת את האנושות לתחייה. הוא ארמון המלוכה של מלך מלכי המלכים, בורא עולם וקונהו, כאן, אצלנו בירושלים. הוא בשורת החירות האמיתית. בשר ודם לא ימלוך עלינו, כי יש לנו מלך".
הטקסט הזה, שגם שלח אותי לקרוא את המצע השלם, מדבר אליי מאוד ברמה האישית. אם יש נקודת הסכמה ביני ובין מחבר מצע זהות, הרי שהיא שלבית מקדש שלישי יש פוטנציאל לא רק לחדש את הדת היהודית ולעורר אותה, אלא גם להיות מרכיב חיוני ומפתיע בחזון 'תיקון עולם' ו'אור לגויים'. עם זאת, רוב שוחרי המקדש מבינים שבית המקדש השלישי לא יוכל להיות העתק מדויק של הראשון או השני. לא מן הנמנע שהפורמט החדש, והתנאים התרבותיים והפוליטיים להגשמתו, יבשילו בתהליך ארוך שיארך חמישים, מאה, 250 או 500 שנה. זה בסדר, ואף על פי שיתמהמה נחכה לו. לא עלינו המלאכה לגמור, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
עם כל החיבה שלנו לתלונות ולקיטורים, אי אפשר להגיד שהמציאות סביבנו לא משתנה. ממשלות הימין הופכות את ישראל ליותר יהודית ויותר דמוקרטית. תוכנית 'תרבות יהודית ישראלית' שבנט תקצב לחינוך הממלכתי יצרה תנועה סופר־חשובה, שרק בשל זעקות ההדתה הוא לא מנופף בה בקמפיין הבחירות; כך גם תרומתה המוכחת של שקד להתיישבות ולאיזון בית המשפט העליון; אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ חיזקו את ההתיישבות ביו"ש בעבודה פרלמנטרית יעילה; ראש הממשלה נתניהו הוביל שינוי ניכר במעמדה הבינלאומי של ישראל; ישראל כץ רישת את הארץ בכבישים, ויריב לוין מילא אותה בתיירים. נבחרי הציבור האפקטיביים עובדים בשיטת צעד אחר צעד, קמעא קמעא, ותורמים כל אחד בתחומו לשגשוגה של ישראל.
אלא שלזהות כל זה לא מספיק. ספר המצע שלה (כ־340 עמודים), 'להיות יהודי חופשי', מציע פתרונות קסם העוקפים את כל הבעיות, ולא רק בסוגיית הר הבית. כותרת המשנה שלו היא 'הוראות הפעלה' למדינת ישראל, לא פחות. מעל עשרות ההצעות, חלקן טובות יותר, חלקן פחות וחלקן גרועות, מרחפת תובנה מרכזית אחת: יש כשל גדול, סטרא אחרא, אנטי־כריסטוס, מסך חשוך, החוצץ בינינו ובין האור. אליבא דזהות, מקור כל צרותינו הוא המדינה עצמה. בגללה אין לנו חירות, בגללה אנחנו משועבדים, בגללה שום דבר לא עובד פה כמו שצריך. אם רק ניתנה ראש ונשוב לימי "אין מלך בישראל", הכישרונות המתפרצים של כולנו יהפכו אותנו לעשירים ונטולי דאגות בדומה לשוכני מגדלי מנהטן וסינגפור.
את עשרות שנות המחקר של החוגים למדיניות ציבורית ולמדע המדינה אפשר לזרוק לפח, כך גם את מסלולי הצוערים ותוכניות הייעול השונות ששינו ומשנים את פני המגזר הציבורי. במקום המדינה מציעה זהות את "הקהילה", שתהפוך אותנו לבני חורין לעצב את חיינו בעצמנו. המושג קהילה מתעתע פה. מי שחי ביישוב קהילתי, בקיבוץ או בקהילה עירונית חושב אולי על המסגרת החברתית התומכת והמחבקת שהוא מכיר. אבל עבור הרוב הגדול של אזרחי ישראל, שאינם קשורים לשום קהילה, הכוונה היא לשלטון המקומי. זהות מציעה שאותו גוף מורכב, מאתגר, מועד לשחיתות ולנפוטיזם, יקבל את רוב הסמכויות שיש היום למדינה.
דוגמאות על קצה המזלג: זהות חותרת לבטל את ועדות התכנון והבנייה ולהעניק את הסמכויות ל'קהילה'. אין תוכנית מתאר ארצית ומחוזית, וכל רון קובי הישר בעיניו יעשה. היזמים יפרסמו באתר האינטרנט את התוכניות שלהם, ומי שלא יהיה מרוצה יתבע אותם. בעלי הקרקע – כלומר היזמים – יקבעו בעצמם את מגבלות הבנייה, גם אם אין להם שום הכשרה בתכנון ערים והם נמצאים בניגוד עניינים מובהק.
הרעיון של בנייה ללא מוסדות תכנון נוסה בעולם. אפשר לראות את התוצאות שלו בסלאמס של צפון מקסיקו־סיטי, בקונגו ובגינאה החדשה. במחשבה שנייה, לא צריך ללכת רחוק כדי לראות איך נראות שכונות בלי 'רגולציה מעיקה'. מספיק לשלוח את אוהד חמו להביא תמונות של הביוב הזורם בסמטאות שועפאט. זהות מציעה ביטול גורף של האיסור לבנות לגובה, ש"יאפשר בנייה פוטנציאלית של מיליוני דירות נוספות ללא צורך בקרקע נוספת". ומה עם ההשפעה של תוכנית כזו על הכבישים המתפקעים ועל התשתיות הקורסות באזורי הביקוש? לשוק החופשי פתרונים.
עוד מציע המצע לבטל את מדרגות המס ולהטיל מס אחיד על כולם. כלומר, גן עדן לעשירים וגיהנום לעניים. מחברי המצע לא טרחו לבדוק את הסיכון שצעד כזה ימיט פשיטת רגל על מאות אלפי משפחות שבקושי סוגרות את החודש.
הלאה. על פי זהות, צה"ל יהפוך לצבא מקצועי בתשלום. האליטות ירוצו לסיים תואר יוקרתי ולהתחיל את המרוץ לאקזיט, בשעה שהאתיופים, הרוסים, המזרחים, הדתיים ואנשי הפריפריה יקיזו את דמם על הגבולות בתמורה לשכר מינימום. אחלה מתכון של סולידריות לאומה צעירה שטרם סיימה את מלחמות המגן שלה. ישראל תוותר גם על הסיוע הביטחוני, כדי להפוך לעצמאית ולגרום לארה"ב להפסיק להזרים נשק למזרח התיכון. לא לנו, וגם לא לסעודים ולמצרים. איך נפתור את בעיית הגרעין האיראני? סיכולים ממוקדים לאייתוללות ולבכירי המשטר האיראני. כמה פשוט.
אכן, יש בעיה עם חולים הנזקקים לקנאביס ועוברים עינוי בירוקרטי עד לקבלת אישורים. אז מה נעשה? נמכור סמים לכל דורש בפיצוציות כמו שמוכרים סיגריות. ומה עם המוני הצעירים שיתגוללו בכיכר החתולות עם התקפי חרדה והתמכרות? השוק החופשי ישכפל מוסדות בסגנון 'רטורנו'. בכלל, הפתרון שהגתה זהות לבעיית הסמים הקלים מאפיין מאוד את החשיבה שלה: מצאנו בעיה בשיטה הקיימת? בואו נחריב אותה עד היסוד וניצור מאפס משהו חדש. למישהו זה מזכיר את צורת החשיבה של המרקסיזם?
כך גם ביחסי דת ומדינה. ברבנות יש ליקויים עמוקים שצריך לתקן, אין על כך מחלוקת. הפתרון של זהות הוא שהמדינה כלל לא תקבע מי נשוי ומי לא (!). הפרדת הדת והמדינה עברה אינפלציה, והגיעה להפרדת המדינה מהחיים. הפתגם האמריקני אומר: אם זה לא שבור, אל תתקן את זה. הסיסמה של זהות אומרת: אם אפשר לשבור את זה, למה לתקן?
החור שבגרוש
במשך שנים רבות חשבנו שלהיות ימני פירושו לתמוך בארץ ישראל (התיישבות וביטחון), בעם ישראל (עלייה וקשר עם התפוצות) ובתורת ישראל (חיזוק הזהות היהודית). עם הזמן השמאל הושפע מהתנועה הפרוגרסיבית העולמית והימין הושפע מהשמרנות, ולסט הערכים הימני נוסף השוק החופשי. השוק החופשי בבסיסו הוא תפיסה פרגמטית המבינה שהסוציאליזם קרס בכל מקום שבו נוסה, ושבלי תחרות ויוזמה אין מה לחלק. אלא שבאמצע הדרך הוא הפך בחוגים מסוימים מפרגמטיזם לדת ליברטריאנית חדשה.
הדוגלים בתפיסת השוק יכולים לנסח אותה בשני היגדים שונים. הראשון: "קידום עקרונות השוק החופשי"; השני: "הגנה על חירויות הפרט". ההיגד הראשון נשען על תפיסה פרגמטית המעדיפה להגדיל את העוגה במקום לריב על אופן חלוקתה, ומניחה שמדיניות סוציאליסטית תשיג תוצאות הפוכות מהמקווה – תהפוך את המדינה לטוטליטרית ותפגע במעמדות החלשים. מדיניות שוק חופשי בוחנת אפוא כל פעולה של מדינת הרווחה לגופה. כך, למשל, היא עשויה להתנגד להבטחת הכנסה מאחר שזו מעודדת בטלנות, אך לתמוך במס הכנסה שלילי לבעלי הכנסות נמוכות מאחר שהוא מעודד את הגדלת ההשתתפות בשוק העבודה. היא תבטל קצבת זקנה לגמלאים עם פנסיה תקציבית מכובדת, אך תשאיר אותה לאזרחים שעבדו כל ימיהם בשכר נמוך.
מכיוון שכך, הדוגלים בשוק החופשי ישאפו לצמצם את מדינת הרווחה אך לא לבטלה כליל, במיוחד לא במקרים שבהם התמיכה הממשלתית ניתנת לאלו שבאמת אינם מסוגלים לעזור לעצמם, כמו נכים קשים או תשושי נפש.
לעומת תפיסה זו, המונח "חירות הפרט" מבטא ערך אידיאולוגי קשיח, דתי כמעט. הליברטריאנים האוחזים בו רואים בתשלומי הקצבאות של הביטוח הלאומי גזל בחסות שלטונית הפוגע בזכות הקניין, ואינם מקבלים הבחנה בין קצבה לגיטימית לקצבה פסולה. טענתם היא שמדינת הרווחה איננה מצמצמת פערים ואיננה מקטינה אי־שוויון, אלא צוברת לעצמה כוח וסמכויות ולבסוף בהכרח פוגעת בזכויות האזרחיות והפוליטיות של האזרחים. התפיסה הזו איננה מבחינה בין שירותים שהקהילה אכן יכולה להחליפם באמצעים וולנטריים לכאלה שלא, כי היא איננה מקדמת שגשוג מצרפי אלא ערך קשוח. היא מוציאה שם רע לשמרנות והופכת אותה לחזירות נטולת אמפתיה.
החירות האישית הפכה עבור הדוגלים בגישה הזו לערך עליון, אולטימטיבי, המכניע את כל הערכים האחרים. כוכבי רשת כמו הלל גרשוני גילו את אור הישועה הזורח שבצמצום המגזר הציבורי, והחלו לבחון כל שאלה של מדיניות ציבורית דרך חור גרוש קטן וממוקד מאוד. האם יש התערבות ממשלתית או אין? אם הממשלה בפנים – אנחנו נגד, אם היא בחוץ – אנחנו בעד. החשדנות כלפי המדינה הפכה לעוינות, לאנטי־ממלכתיות כערך.
הימין צריך להיזהר שלא לחזור על הטעויות של השמאל. הטעות הקונספטואלית הגדולה ביותר של השמאל הייתה להפוך את הדמוקרטיה ממערכת הפעלה חוקתית שבמרכזה כללי משחק הוגנים להכרעה במחלוקות, לעמדה מוסרית פוזיטיבית־אקטיבית שבמרכזה סט ערכים מוגנים כמו זכויות פרט והגנה על המיעוט. במקום שהדמוקרטיה תעזור לנו ליישב את הסכסוכים בינינו ולהגיע להחלטות מוסכמות, היא הפכה לדת דורסנית שמוחקת ומבטלת כל מי שלא מיישר איתה קו. מפתרון היא הפכה לבעיה. גם הימין הליברטריאני החדש מסתמן כאידאולוגיה קשיחה, המניפה דגלים פשטניים: אל תקחו לנו כסף, ואל תתערבו לנו בחיים.
נמאס
ומכאן לביקורת השלישית על זהות – הסגנון האישי של היו"ר שלה. משה פייגלין הוא מהאידיאולוגים הבולטים של ישראל. אי אפשר שלא להעריך את המסירות שלו לרעיונות גדולים, ואת הלהט, התשוקה והדבקות במטרה לאורך שנים ארוכות. כיף להקשיב לו ולהתווכח איתו. אך נקודת החוזק שלו היא גם החולשה הגדולה. העובדה שפייגלין לא הצליח לייצר שיתופי פעולה פוליטיים אפקטיביים איננה מקרית, גם לא דלות ההישגים הפרלמנטריים בתקופת כהונתו כחבר כנסת מטעם הליכוד. זו נגזרת של האידיאליזם שלו. אידיאליסט הוא אדם שמעמיד את האידיאה (הרעיון) בקצה העליון של הפירמידה. הוא לא מתקשר, לא מתפשר ולא קשוב למציאות עצמה. בשבוע שעבר הסברתי פה מדוע אופי או השקפת עולם כזו אינם מאפשרים מנהיגות.
האם זהות היא סכנה לישראל או לגוש הימין? לדעתי התשובה שלילית. אם היא תצליח, ייתכן שהיא תקדם אי־אלו רעיונות מועילים. לטווח הארוך זה לא יעבוד. ההצלחה הזמנית המסתמנת שלה צריכה בעיקר להעיר ולעורר את שאר המפלגות: להרבה מאוד בוחרים נמאס משיח הביבים של ההתכתשויות האישיות. דברו איתם על רעיונות. 
