לתוך כל המריבות, המלחמות הפנימיות, ההשמצות ההדדיות והקרבות המילוליים שרק ממאיסים עלינו את האירוע הדמוקרטי הגדול בתשעה באפריל, חדרה הידיעה הדרמטית על השבת גופתו של רס"ל זכריה באומל ז"ל. טוב שזה קרה, ודווקא עכשיו. האירוע המרגש והכואב הזה גורם לכולנו, בלי הבדלי השקפה, לקחת צעד אחורה ולחשוב על הגורל המשותף של כולנו בארץ הזו, ועל האופי המיוחד של העם כאן, מעבר לכל המחלוקות.
חייל צעיר, ממושקף, משופם, נפל בקרב סולטן יעקוב לפני 37 שנים. מאז אין שקט. אני לא מאמין שיש עוד חברה כזו, שבה נעדרים במלחמות הם כמו פצע פתוח, שלא מגליד עד שהם חוזרים, גם אם בארון. אילנה הורוביץ ליוותה במשך שנים את יונה באומל, אביו של זכריה ז"ל, ואת נעדרי סולטן יעקוב האחרים. השבוע היא סיפרה לי על מאבק הרואי שניהל האב כדי להחזיר את בנו ארצה, על הנסיעה שלו בזהות בדויה לתוניסיה כי הבטיחו לו מידע, על משפחות הנעדרים שהתפרקו, וגם על התמיכה העצומה שיונה קיבל מקהילות שלמות בארץ ובחו"ל, שנתנו לו את הכוח לשרוד ולהמשיך.
יונה באומל לא זכה לראות את בנו שב לאדמת הארץ. "אני שמחה שלא אכזבנו אותו, גם אם הוא לא איתנו", אומרת הורוביץ. הדברים שאמר נתניהו משקפים נאמנה את הרגע הדרמטי הזה, שבו באים לדי ביטוי הערבות ההדדית, אחוות הלוחמים, פירעון החוב המוסרי שלנו ליקירינו והסרת הספק המקילה כל־כך על בני המשפחה הגרעינית ועל בני המשפחה המורחבת, שהם עם ישראל כולו.
