אקדח בחירות מעשן הפקיד היועץ המשפטי לממשלה בידיהם של ראשי כחול־לבן. מצע ערוך ומסודר, שלושה פרקים ו־57 עמודים כתובים בשפה מרתקת, ציורית וקולחת שמתארים בפירוט רב מעשי שחיתות שהובילו לפרסום כתב חשדות בשלושה תיקים: אחד מהם על שוחד ושניים על מרמה והפרת אמונים. כדי להקל, במירכאות, על הקמפיין של כחול־לבן, כתב היועץ את המסה המשפטית שלו נגד נתניהו בגוף שני נוכח: "פעלת, עשית, פגעת". המכלול השלם הוא סיפור מוטרף על התנהלות והתנהגות שערורייתית של ראש ממשלה אובססיבי שמסתבך בקלות במעשים פליליים שעונשם מאסר רב־שנים.
מעולם לא ניתנה מתנה כזו בידי רשויות החוק למפלגת אופוזיציה ועוד בתקופת בחירות. שום דבר לא היה צריך מעבר לזה, אפילו לא משרד פרסום ויועצים אסטרטגיים שבטוחים שהם גאוני הדור, סרטונים חסרי פשר ומודעות־ענק ברחובות. ציטוט של עמוד או שניים, בכל יום, היה לדעתי אפקטיבי הרבה יותר מכל הפירוטכניקה של גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי. הדף היומי הזה שאותו כתבו רשויות החוק היו מלמדות בפשטות שנתניהו לא ראוי להיות ראש הממשלה. אפשר היה לסיים כל תשדיר או סרטון בסיסמה כמו: "חלאס, ביבי. שחרר".
אבל בכחול־לבן החליטו להציף את השטח. הם זנחו לחלוטין את כתב החשדות שהגיש היועץ המשפטי ב־28 בפברואר והחלו להתפזר עם פרשת הצוללות, שאיש לא מוצא בה את הידיים והרגליים חוץ מרביב דרוקר. בהמשך נוספו פרשיות נוספות כמו סיפור הבוטים המשונה. העיתון 'ידיעות אחרונות' מקדיש לפרסומים שגרתיים באינטרנט את ארבעת העמודים הראשונים שלו, כאילו פרץ עימות גרעיני בין ישראל ולשכנותיה. בכחול־לבן עטים על המציאה, מכנסים מסיבות עיתונאים מיוחדות ומכנים את השטות הזו "טרור תודעתי", לא פחות. הציבור טבע בעודף המסרים של האופוזיציה. מי יודע מה זה בוטים ומי הם הפרופילים המזויפים.
מעבר לזה, האובססיה של נתניהו לסיקור אוהד, שבגללה הוגשו נגדו כתבי אישום כפופים לשימוע, התחלפה לפתע בדיבוק התקשורתי נגד נתניהו. אנחנו חוזרים לימים הסוערים של בחירות 1996, אז התגייסה תקשורת שלמה נגד נתניהו והליכוד, ובעצם קבעה את התוצאה ההפוכה בקלפי. התמונה עכשיו אינה שונה. בכירי הפרשנים והעיתונאים תוקפים את נתניהו בלשון שלא הייתה מביישת את קפטן ג'ורג' ושפת הביבים האינטרנטית שלו. הם לא למדו שהמתקפות הארסיות האלה רק מסייעות לנתניהו להציג את עצמו כקורבן, לצאת בקמפיין הצילו ולשנות את התמונה. איך כתב נתן אשל השבוע? "הפרחים שוב לנוני מוזס".
כחול־לבן תפסה מרובה ולא תפסה כלום. היא מציגה ארבעה ראשים בקלפי, וזה יותר מדי ומתחיל להזכיר את מפלגת המרכז של 1999 עם יצחק מרדכי, אמנון ליפקין־שחק, רוני מילוא ודן מרידור. כחול־לבן מחויבת לשני ראשי ממשלה בקדנציה אחת, וזה לא הגיוני. בני גנץ וחבריו יוצאים בסרטונים בכל רבע שעה כאילו הכול כאן נוראי. כחול־לבן גם לא מצליחה להתמודד עם היתרון המדיני של נתניהו. מפלגת העבודה של פעם, או אפילו קדימה, יכלו להציג מול נתניהו דמויות בינלאומיות שוות־משקל (שמעון פרס, אריאל שרון). לאופוזיציה של היום אין בינתיים מי שישב לצילום מתוקשר עם ולדימיר פוטין, ועוד על הרקע הדרמטי של החזרת גופתו של זכריה באומל.
ברגע זה המצב נראה כמו החמצה. אם שלושה רמטכ"לים במיל' ופוליטיקאי נחשב ותקשורתן מנוסה כמו לפיד לא יצליחו לעשות מהפך, אף אחד כבר לא יעשה את זה. אולי עוד יקרה כאן משהו דרמטי עד הבחירות שישנה את התמונה (לפיד יוותר על הרוטציה? אני חושב שאין סיכוי, וכך הוא גם מתחייב בריאיון בעמוד הבא), אבל כפי שלמדנו גם השבוע: היכולת ליזום מהלכים נתונה בידי מפלגת השלטון דווקא.
