ביום חמישי שעבר הלכתי לכנס של ש"ס באולם 'אוהל יצחק' בשכונת שמואל הנביא בירושלים. השר אריה דרעי היה כמובן האורח המרכזי. מאות תלמידי ישיבות היו שם. הם הניפו כרזות, עלו על הספסלים, צעקו ושרו בקול גדול "אין כמו אריה". גם תזמורת וזמרים ליוו אותם.
דרעי עצמו הקדיש את רוב הנאום שלו לרב עובדיה, שהלך לעולמו לפני שש שנים. נדמה לי שזה כל ההבדל בין ש"ס של פעם ובין ש"ס של היום. הרב עובדיה הכניס את האש גם בצעירים. השילוב שלו ושל דרעי היה קטלני בקלפי, ויחד עם המלחמה שדרעי ניהל בשעתו ברשויות החוק – הצליחו השניים להוביל את ש"ס לשבעה־עשר מנדטים בבחירות 1999.
ליוויתי את ש"ס גם באותם ימים. התשוקה שהייתה אז נעלמה. עם כל הכבוד לבני התורה של היום, זה לא זה. ש"ס תקבל אולי שישה מנדטים בבחירות האלה, אבל הבוחרים יהיו רק בחורי הישיבות ואולי בני המשפחות שלהם. המעגלים הרחבים יותר, בעיקר המסורתיים בני עדות המזרח, כבר מזמן לא שם. אין כבר מי שידביק אותם בהתלהבות הראויה. כדי להחזיר את העטרה ליושנה נצטרך לחכות לימים אחרים, אולי לדור אחר. 
