בשבילים העולים אל בית העלמין הר הרצל ראיתי בחורים צעירים, כבני עשרים, כיפות לראשיהם וציציותיהם מתבדרת ברוח, גילם כגילו של זכריה באומל בעת שנפל בקרב סולטן יעקוב. בפנים, בשורות האחוריות, המבוגרים כבר תופסים את מקומם: ניפגש בשמחות, הם מאחלים זה לזה איחול של בית אבלים.
בני מחזורו של באומל, יליד ניו־יורק 1960, מעלים זיכרונות מהמלחמה ההיא. הייתי שם, אומר אחד מהם לרעהו, ומכוון לאותו קרב עקוב מדם בשבוע שבו פרצה המלחמה, כשכוח שריון ישראלי נקלע למארב סורי. הם היו שם ויצאו, השתחררו מן הצבא, הקימו בתים ויסדו משפחות. כמה מהם כבר חובקים נכדים. זכריה באומל כמו קפא בזמן.
אך הזמן עיקש הוא וחולף: הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל, שני ראשי הישיבה שבה למד ושממנה יצא אל הקרב, הלכו לעולמם בעשור האחרון; אביו, יונה באומל, שלא חדל להאמין שבנו בין החיים, נפטר ב־2009. לעולם לא נדע כיצד התחנה הסופית במסעו של באומל הייתה משפיעה עליו; האם הוודאות הזו שבסופיוּת, בעובדה שאין אחריה עוררין, הייתה מעניקה לו נחמה מסוימת, הנחמה שבמקום. עד אתמול נשללו הזמן והמקום מזכריה באומל – הזמן שתוחם את פרשת חייו של אדם; המקום שבו הוא מוצא מנוחה.
"אנחנו טומנים אותך היום לוחם צעיר, בן 22 בסך הכול", ספד הנשיא ראובן ריבלין. בליל שבת, 24 שעות אחרי הלוויה הזו, יחול ראש חודש ניסן, שאין מספידים בו. 37 שנים אחרי שמת, זכריה באומל מובא למנוחות ביום האחרון שמותר בו להספיד. הדוברים מקצרים, מצדיעים למשפחה, מזכירים את שני הנעדרים הנוספים, יהודה כץ וצבי פלדמן. ובתום הלוויה, ביציאה מבית העלמין, חבורות־חבורות של מנייני ערבית מתקבצות, ואני נזכר במילותיו של המשורר יחיאל חזק: "בַּקְּשׁוּ אוֹתָם לָשׁוּב. / בְּנֵי־דּוֹד, בְּנֵי־אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ וְאוֹתָם / לָשׁוּב, בְּלַחַש אֲדָמָה, בְּקוֹל תְּפִלָּה דַּקָּה, קִרְאוּ / לָהֶם לָשׁוּב. יֵשׁ יוֹם וְעוֹד תִּהְיוּ נוֹצְרִים אֶת / הַתְּפִלָּה, אוֹמְרִים בְּלַחַש קוֹל, בְּרַעַשׁ שׁוּב לָשׁוּב / אֶל הֶהָרִים, אֶל הַכְּפָרִים, אֶל הַשָּׂדוֹת, בּוֹלְעִים / אֶת הַקּוֹלוֹת לָשׁוּב".
