מוקדם מדי, עוד בטרם נדע מה יהיה הרכב הרשימות ומי בכלל ינצח בבחירות, מתפתחת תחרות תמוהה בין מרכיבי הימין על התיקים בממשלה הבאה. בצלאל סמוטריץ' חושק בתיק החינוך, או המשפטים, או שניהם; נפתלי בנט ואיילת שקד בחרו בביטחון ובמשפטים; גם למשה פייגלין יש רשימת דרישות, ונראה שכל מה שנשאר הוא רק לגשת לקופה, לשלם ולארוז.
החברים הללו התרגלו לישיבה בממשלת ימין, ושכחו מהר מדי את סדר העדיפויות הקבוע של בנימין נתניהו: הוא מעדיף שותפים משמאל. ב-1996 מינה את איציק מרדכי ממפלגת המרכז לתפקיד שר הביטחון, וממשלתו קיבלה את "החלטה 150", שלראשונה קבעה שכל שלב בבנייה ביהודה ושומרון חייב חתימת שר ביטחון, תקנה דרקונית שלא הייתה קיימת אפילו בממשלת אוסלו של יצחק רבין ושמעון פרס.
ב-2009 שיתף את מפלגת העבודה ואהוד ברק כשר ביטחון, והשאיר את האיחוד הלאומי מחוץ לממשלה. ברק התעלל בהתיישבות ביו"ש וגם בלם את תביעת שר המשפטים יעקב נאמן לפצל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. הם גם שוכחים כיצד מיהר נתניהו ב-2013 להכניס לקואליציה את ציפי לבני, לתת בידיה את האחריות על המשא ומתן המדיני ואת משרד המשפטים, ולעשות הכול כדי להשאיר בחוץ את מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, שהגיב ב"ברית האחים" עם יאיר לפיד וכך אילץ את נתניהו לקבל אותו לממשלה.
בכנסת ה-20 נתניהו לא חלם לתת לבית היהודי את תיק המשפטים, אלא שבנט השתמש היטב במצוקת המנדטים וכפה את מינוי שקד. זמן קצר לאחר הבחירות פצח נתניהו במשא ומתן להכנסת מפלגת העבודה בראשות יצחק הרצוג לממשלה. בשורת דיונים מפורטים, במעורבות טוני בלייר והנשיא המצרי א-סיסי, הובטחו לעבודה תשעה משרדים, כולל משרדי הביטחון והחוץ, זכות וטו על ההתיישבות ביו"ש וחידוש המחויבות לשתי מדינות. המפולת הזו טורפדה ברגע האחרון באמצעות פעולות סיכול מתוך הליכוד, והכנסתו של ליברמן לקואליציה.
נתניהו צריך את הימין לגיבוי בלבד. היכולת שלו להקים ממשלה באמצעות שותפים מימין מנוצלת להכנסת גורמי שמאל במידת האפשר, ואם לא, רק אז הוא מקים קואליציה ימנית – שאת נטיותיה האידיאולוגיות הוא מנטרל כמיטב כישרונו. נתניהו הכריז על תמיכה במדינה פלסטינית בנאום בר-אילן, הקפיא ומקפיא את ההתיישבות היהודית ביו"ש, ואף התגאה בפני הקונגרס הציוני ב-2015: "אולמרט, שרון וברק בנו יותר. בכהונה שלי ירד המספר ל-1,500 יחידות דיור בשנה… העובדות הן עובדות. המספרים האלה מדויקים. אז במקום לראות עלייה בבנייה בהתנחלויות, הייתה למעשה ירידה".
נתניהו הצהיר כמה פעמים שלא ייתן לפגוע בבג"ץ, למשל בטקס חילופי נשיאי בית המשפט העליון ב-2012: "בית המשפט חזק ויציב, לא נתתי ולא אתן לאף אחד לפגוע בו. בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת. אמשיך לפעול כך, ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות בית המשפט בישראל – אנו נוריד אותו". בדברים דומים הרגיע את ברוני בג"ץ לאחר כניסתה של שקד למשרד המשפטים, והוא אכן עמד בהבטחתו. לפי אותו קו הוא משמר בקפדנות את הרשות הפלסטינית, מאפשר לה להשתלט על שטחי C, ואינו מסיר את המאחזים הערביים הפרובוקטיביים בסוסיא ובחאן אל-אחמר למרות אישור בג"ץ.
מעשי נתניהו מוכיחים שההרכב הקואליציוני העדיף עליו מכיל מפלגת שמאל בעלת זכות וטו מדינית, והמדיניות העדיפה עליו היא התקדמות למדינה פלסטינית וניוון ההתיישבות היהודית. לכך הוא ישאף אם ייבחר גם הפעם, ויקים ממשלה נוחה לוויתורים מדיניים יותר מאשר ממשלת ימין נטו. הואיל ותוכנית טראמפ-נתניהו למדינה פלסטינית מחכה לנו מיד אחרי הבחירות, רצוי שזה יהיה השיקול הראשי של הבוחר הימני. בעוד שבוע יהיה מאוחר מדי, כי ככל שהדבר תלוי בנתניהו, מקומו של בני גנץ כשר הביטחון בממשלה הבאה מובטח.
