בשבוע הראשון של חודש מארס פורסמו שני סקרי מנדטים – בישראל היום ובקשת 12 – שהעניקו למפלגת כחול לבן 38 מנדטים. בסקר הארץ שפורסם שלשום השיגה המפלגה 27 מנדטים בלבד. אלה כמובן סקרי הקצה, אולם הם בהחלט מצביעים על מגמה ברורה של היחלשות דרמטית בכוחה של מפלגת הרמטכ"לים.
הרבה דברים קרו בחודש החולף. מערכת הבחירות שתגיע לסיומה באמצע השבוע הבא הייתה אינטנסיבית, מלאת אירועים – אמיתיים ומלאכותיים – וקשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה החלה כחול לבן לשקוע, עד כדי כך שאם לא יקרה משהו דרמטי שישנה את תמונת המצב המסתמנת, בנימין נתניהו ידלג בקלילות לעבר הקדנציה הבאה שלו כראש ממשלה. בסקר הארץ המוזכר לעיל גוש הימין כבר עומד על 67 מנדטים, ולא מותיר סיכוי כלשהו להרכבת ממשלה בידי בני גנץ.
ובכל זאת, אנסה לשים את האצבע על הנקודה. ביממה שבין 24 ל־25 במארס קרו שני דברים בזה אחר זה. האחד: ספי עובדיה בחדשות 13 חשף הקלטה של גנץ אומר, "אם הייתה לנתניהו דרך שיהרגו אותי – הוא היה עושה את זה". האחר: ריאיון מוושינגטון של גנץ עם יונית לוי, שמהשנייה הראשונה ועד האחרונה היה פיגוע תקשורתי בקמפיין של המועמד. שני האירועים הסמוכים יצרו בקרב לא מעט אנשים שחשבו להצביע לגנץ את הרושם שהוא קורס תחת נטל המועמדות, ושעם כל הכבוד לרצון להחליף את היושב בבית ראש הממשלה, אי אפשר להטיל את האחריות הכבדה הזאת על כתפיו.
אם אלו אכן שני האירועים המכוננים של בחירות 2019, נדמה שאין מקום להתרגשות יתרה מהצעתו השבוע של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט חנן מלצר, להשתיק את הרשתות החברתיות במידה כזו או אחרת כמה ימים לפני הבחירות. כפי שראינו, בסופו של דבר מי שמשפיע באמת על השיח ועל דעת הקהל הם כלי התקשורת המסורתיים, ולא טוויטר או פייסבוק. עוד דבר שאולי אפשר ללמוד: דווקא שני כלי תקשורת שהציבור הימני ונתניהו מזהים בהם זרוע של השמאל הישראלי הם מי שהנחיתו על גנץ את שתי מכות המוות הפוליטיות האלו. אולי קצת הגזמנו, ובסופו של דבר אלה אמצעי תקשורת הגונים, ואולי אפילו נוטים לימין, רחמנא ליצלן? עובדה – הם כנראה עומדים לשאת את נתניהו על כפיים שוב לבלפור.
התשובה לשתי התובנות האלו אחת: לא.
הריאיון ללוי (והריאיון המקביל בחדשות 13 לטלי מורנו, או "תמר" כפי שקרא לה גנץ) היה איום ונורא מבחינת הטוען לכס ראש הממשלה, אבל מה שבאמת הפך אותו לאירוע חשוב היה שטף התגובות אליו ברשתות החברתיות. ממים, מיקסים, פאנצ'ים מחודדים, וגם סתם פוסטים שהביעו דאגה ממה שראו על המסך – כל אלה הדהדו את המסר שעלה מהריאיון ויצרו מסה קריטית. זה לא היה קורה, בטח לא באותה מידת השפעה ומהירות, בלי הרשתות החברתיות. גם חשיפת הקלטות גנץ, ששודרה בערוץ שנמצא בנחיתות מבחינת רייטינג, הגיעה כאש בשדה קוצים כמעט לכל בית בישראל באדיבות הרשתות החברתיות.
יש לציין לטובה את היושרה העיתונאית של לוי ועובדיה, שלא עשו הנחות לגנץ גם אם הם מזדהים איתו פוליטית (כנראה) יותר מעם ראש הממשלה, אבל גם זה קשור לרשתות החברתיות. עיתונאי ישראל יודעים היום שעבודתם נתונה לביקורת חדה ברשתות החברתיות, שאי אפשר להתעלם ממנה. גם אם לא יודו בכך, אין ספק שהתמרכזותה (היחסית, היחסית) של התקשורת הישראלית בבחירות האלו קשורה קשר הדוק לכוחה העולה של דעת האזרח הפשוט. פעם האזרח היה יכול לקטר על המרפסת ולשלוח מכתב למערכת; היום הוא מצייץ ויכול להגיע למאות אלפי אנשים בתוך כמה שעות.
מי שחש זאת על בשרו השבוע היה רונן ברגמן, שפרסם תחקיר על פרופילים מזויפים בטוויטר בלי שטרח לעשות את המינימום הנדרש – לבדוק אם אנשים אמיתיים עומדים מאחורי החשבונות. העובדה שלא חלפו כמה שעות מאז פרסום הכתבה ועד להעלאתם לשידור של "הפייקים" בתוכניות הרדיו של ינון מגל ואראל סג"ל ב־103 הפכה את ברגמן למשל ושנינה ברשתות, מה שהוביל לחסימה נמרצת מצידו של מבקריו ברשת, כאילו זו הדרך להתמודד עם פדיחה מקצועית.
השמאל חרד מהרשתות החברתיות, ובצדק. אחרי הרבה שנים שבהן שלט בלא מיצרים בשיח, ולכן היה מועצם פי כמה מגודלו האמיתי בציבור, פתאום לעם ישראל כולו יש מה לומר, ובקול רם לא פחות משל כלי התקשורת המסורתיים. ומתברר שרוב העם חושב ימין. התופעה החדשה והמרעננת הזאת משפיעה בהיזון חוזר על התקשורת המסורתית, ומהדהדת אירועים חשובים שמתרחשים בה, שאולי היו גוועים מהר במציאות אחרת.
ולכן, התשובה היא חד־משמעית: לא, אסור אפילו להעלות על הדעת את סגירת הרשתות החברתיות, ולו לדקה, בשום מצב ובשום תנאי – בטח לא בימים הקריטיים שלפני הבחירות. התקדמנו, התפתחנו, הצלחנו לאזן במשהו את השיח. אל תחזירו אותנו לאחור.
