עננה של דיכאון נפלה השבוע על חלקים מהשמאל הישראלי: אבו־מאזן מיואש. נאום ה"יחרב ביתכ" שלו בפני המועצה המרכזית של אש"ף מסתמן כרגע כנקודת מעבר. אבו־מאזן כבר לא רלוונטי, הוא לא פרטנר, "איבד את זה" ועוד כהנה. לא ברור מדוע דווקא הנאום הזה היה הקש ששבר (או לא שבר, ימים יגידו), ואיך עדיין, אחרי כל מה שאבו־מאזן מייצג ועושה, מישהו ראה בו פרטנר. אולי שכחו להקשיב למה שהמנהיג אומר לציבור שלו בערבית, לא באנגלית מחויכת ומנומסת על מדשאות באירופה.
אבו־מאזן הוא המנהיג שהזרים ומזרים מיליארדים למחבלים שרצחו יהודים, הוא אחראי למערכת חינוך מסיתה ומעודדת רצח, הוא זה שמתבטא באמירות אנטישמיות שוב ושוב והוא זה שכתב דוקטורט שלם על הכחשת שואה ומעולם לא התחרט עליו, אפילו לרגע. יש כאלה שהיו מוכנים לבלוע את כל זה ועדיין לתלות בו את התקווה לשלום; אלה אותם אנשים שכיום מפנים אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו ש"הרג" את חזון שתי המדינות וכלפי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
מחמוד עבאס עמד שם במלוא עליבותו ואיים בשריפת המועדון. האשים את ארה"ב, את מדינות ערב, את חמאס ואת אירופה. מקלל, תוקף, מאיים וסרקסטי, עדיין מחכה לדין וחשבון מהבריטים על הצהרת בלפור, מעוות את ההיסטוריה ומלא באמירות סמי־אנטישמיות. זה האדם, האנטישמי, שאליו עלו לרגל בכירי השמאל הישראלי. איתו הם נפגשו במוקטעה ברמאללה, בתמימות מהולה בעיוורון, ובו הם תלו את תקוותיהם ואת עתיד ילדינו. חלום בלהות. ולכן, הייאוש של אבו־מאזן שכיבה בלבבותיהם של מאמיני אוסלו את התקווה לשלום הוא בדיוק אותו ייאוש שצריך להדליק בקרבנו את התקווה. תקווה לראייה מפוכחת של המציאות, שלא נפקיר את הביטחון שלנו בידיים זרות ואויבות, תקווה שלא נאבד את הארץ ולא נאבד את הזהות שלנו בחלומות על שלום שווייצרי. תקווה לסוף עידן קונספציית אוסלו.
אפשר גם לנקות קצת מושגים של פוליטיקלי קורקט מהשולחן. אפשר להפסיק לדבר על תקווה כמשהו חיובי באופן אבסולוטי, ולבחון מה עושה תקווה כשמעניקים אותה למי שבעצם רוצה להשמיד אותך. הסכמי אוסלו הביאו איתם תקווה לפלסטינים. לא תקווה לשלום, לא תקווה לקץ הסכסוך, ובטח לא תקווה למזרח תיכון חדש במובן השמעון פרסי של המילה, אלא תקווה לנגוס במדינת היהודים, לפי רעיון תוכנית השלבים של אש"ף. עם התקווה הזו הגיעו גם האוטובוסים המתפוצצים, מערכת החינוך המסיתה, ילדים בני 13 שרוצחים. לכן, גדיעת התקווה הזו הכרחית דווקא בשביל השלום והביטחון, ולכן, הייאוש של אבו־מאזן הוא התקווה שלנו.
לא חושבים קדימה
וכאן, בדיוק בנקודה הזו, הגיע הזמן לדבר על היום שאחרי אוסלו. היום שאחרי אבו־מאזן, היום אחרי הרשות הפלסטינית. אני שבה וטוענת – אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית, שבה נסגר הפתח של רעיון העוועים של "שתי מדינות לשני עמים" במודל הקלאסי שלו, ונפתח פתח לרעיונות חדשים ואחרים. מי שיחליט ומי שיבצע, מי שיחשוב קדימה, מי שיוביל, מי שיכתוב וירצה וידבר ויקבע סדר יום – הוא זה שיקבע את המהלך הבא ואת העתיד של כולנו.
הסימנים כבר כאן. השבוע הודיעה ארה"ב על הקפאה משמעותית של עשרות מיליוני דולרים בסיוע שהיא מעבירה לאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים. אונר"א היא אחד השקרים והעיוותים היותר גדולים שקיימים באו"ם (והתחרות קשה). זו סוכנות שמשמרת פליטוּת במקום לשקם אותה, משמרת עוני ואומללות, מכפילה את כמות ה"פליטים" בטור הנדסי, מחנכת להסתה ולטרור ומשמרת את התקווה לחזור יום אחד לעכו, יפו ולוד. זו אונר"א. אחת הסיבות המרכזיות שאונר"א קיימת עדיין היא הלובי הישראלי הביטחוני, שנוח לו עם הסטטוס־קוו העכשווי והוא לא רוצה שום שינוי, גם אם הוא מגדל פה מפלצת. מי שהיה צריך לשים גבול למערכת הביטחון הוא הדרג המדיני, אבל הוא נגרר.
סימן נוסף הוא העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. בניגוד לכמה ציניקנים בתקשורת הישראלית, נראה שהאמריקנים די נחושים להעביר את השגרירות לירושלים במהרה בימינו. הפלסטינים מצדם מאיימים לשבור את הכלים, ואף ניסו להבעיר את השטח. העברת השגרירות וההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל הן מוטיב חוזר בנאומים האפוקליפטיים של אבו־מאזן.
עכשיו נשאלת השאלה: האם מישהו חושב על היום שאחרי?
הסימנים לסוף עידן אבו־מאזן כבר כאן. גם אונר"א, גם ירושלים, גם הירידה בעניין הבינלאומי, גם הפילוג הפנים־פלסטיני וגם הגיל של אבו־מאזן – כולם מובילים למקום אחד. האם מישהו בישראל יושב וחושב ומכין תוכניות ליום שאחרי אבו־מאזן, או שניגרר שוב, ואולי אפילו נחפש לו מחליף שישב בראש הרשות המושחתת והמסיתה הזו?
יש תזוזה לטובה. הדיבורים מימין משתנים – יותר לקיחת אחריות והובלת הספינה. כבר לא דבר מופרך לדבר על החלת ריבונות, דיבורים שלפני עשור היו דמיוניים כמעט. מרכז הליכוד עשה גם הוא צעד משמעותי כשהחליט על החלת הריבונות על היישובים ביהודה ושומרון. כל אלה צעדים טובים מאוד, אבל לא מספיקים.
אני שואלת שאלה פשוטה: האם מישהו בממשלת ישראל חושב על היום שאחרי אבו־מאזן? היום שאחרי הרשות הפלסטינית? לא רק בקדמת הבמה אלא מאחורי הקלעים. האם מישהו בגופי הביצוע ובאגף התכנון בצה"ל מגבש חלופות של לקיחת אחריות – או ששוב נופלים לקונספציה של הכשרת המדינה (הפלסטינית) שבדרך? האם גופי הביצוע עסוקים בגיבוש תחזיות על תסריטי אימים, או שהם גם מקבלים הנחיה לגבש תסריטים של לקיחת אחריות ולא רק כיבוי שריפות? והכי חשוב: האם מישהו ממקבלי ההחלטות הבכירים והדרג המדיני מנחה את גופי התכנון והביצוע לשנות את דירקטיבת אוסלו, לפעול ולחשוב אחרת?
