את הסיפור האמיתי של מערכת הבחירות הסגירה ההדלפה של החפרפרת במטהו של בני גנץ, שחשפה בשבוע שעבר בפני התקשורת את מה שהעז המועמד לומר רק בחדרי חדרים: "נגיד שהוא (נתניהו) ינצח בבחירות, שבוע אחרי זה טראמפ שם תוכנית, ועם ישראל מסתכל על בני גנץ ואומר, בוא נאתרג את הנתניהו הזה… אז כשאני אגיע לרגע הזה, אני צריך לראות… לא יודע בדיוק מה, נמצא איזשהו סידור".
גנץ לא רק חושף בדברים האלה שכחול לבן תהיה מוכנה ללכת עם נתניהו אם ינצח בבחירות, אלא גם מפרט את התירוץ הציבורי לכך: תוכנית המאה של טראמפ. הוא גם מבין, ובצדק, שהתוכנית תפורסם מיד אחרי הבחירות, במטרה שתהיה הגורם שיעצב את הקואליציה הבאה של נתניהו, אם ינצח בבחירות.
גנץ צודק בהחלט. אם נתניהו ינצח בבחירות את כחול לבן, ואפילו בשניים־שלושה מנדטים, את הטלפון הראשון, וכנראה גם האחרון, כיוון שהוא לא יזדקק להרבה יותר מזה – הוא יעשה לאנשי כחול לבן. הם יצטרפו אליו ברצון. שאלת כתבי האישום לא תטריד אותם כהוא זה. "נוציא איזשהו הסדר", כפי שאמר גנץ. מצד אנשי כחול לבן העניין מובן לגמרי. לפיד אינו יכול להרשות לעצמו להתייבש עוד קדנציה שלמה באופוזיציה. הרמטכ"לים לשעבר לא בנויים להתייבש בספסלי האופוזיציה אפילו חודשיים. לפחות רשמית הם "אנשי עשייה".
מבחינת נתניהו, אדם בעל תודעה היסטורית ובנו של היסטוריון, הדבר החשוב הוא להעביר את תוכנית המאה ולהוציא אותה לפועל, כדי להשאיר חותם היסטורי. שותפות עם כחול לבן תהיה מבחינתו קואליציה חלומית, מבוססת, מרכזית ויציבה. היא גם תזכה לתמיכה הציבורית והתקשורתית הרחבה שהוא צמא לה כל כך. במקום לנסות לבנות את קואליציית הימין המסורתית שלו, עם כעשר מפלגות קטנות, שונות ומשונות, שכל אחת מהן מושכת לכיוון אחר, מתוך ניסיון מתמיד לספק את כל הדרישות הסותרות שלהן, לעמוד בתנאיהן, תביעותיהן, שגעונותיהן והאולטימטומים שלהן, יוכל נתניהו להרכיב קואליציה המבוססת על שתי מפלגות בלבד, שיחד עוברות את 60 המנדטים הנדרשים. יצטרפו ברצון עוד כמה מפלגות, אפילו העבודה, ויקבלו נתח קטן בלי יכולת לאיים בפירוק הקואליציה השכם והערב. הנה לכם קואליציית החלומות של נתניהו. בטון.
לקואליציה שיקים נתניהו אם ינצח את כחול לבן, ולו רק בשניים־שלושה מנדטים, אפשר כבר היום לקרוא בשם: "קואליציית המאה". הזרז והרקע ליצירתה, ההצדקה הציבורית להקמתה, מטרתה וייעודה: הגשמת תוכנית המאה של טראמפ, שהיא גם תוכניתו של נתניהו או לפחות בהסכמתו המלאה.
לנוכח זאת, ודווקא עכשיו, בישורת האחרונה לקראת הבחירות, מתגלה החשיבות הפוליטית של הקמת הימין החדש של בנט ושקד. כי התסריט הזה לא יתממש אם רק כשלושה־ארבעה מנדטים של בוחרי ליכוד יעדיפו אמנם את נתניהו לראשות הממשלה, אבל ירצו לראות אותו גם "מסונדל" מימין. זה מה שיכריע אם תצא תוכנית המאה לפועל או לא. כי אם נתניהו יפסיד בנקודות לאנשי כחול לבן, הוא לא יוכל – בגין כתבי האישום שלו – להצטרף כשר לקואליציה בראשותם, גם אם יהיה מוכן למחול על כבודו. עניין משפטי.
לשלושת המנדטים האלה של הליכוד קשה יהיה להזדהות עם מפלגה דתית־תורנית שבראשה אנשים יקרים כמו הרב רפי פרץ וח"כ בצלאל סמוטריץ'. הדתיות מפריעה להם, לא הימניות. לא במקרה קיים שיתוף פעולה פורה בין הליכוד לאיחוד מפלגות הימין; שתי המפלגות אינן מתחרות על אותו ציבור ואינן מאיימות זו על זו. דווקא הימין החדש של שקד ובנט, ודווקא משום שאיננה מפלגה דתית, יכולה להיות אפשרות רלוונטית בעבור אותם שלושה־ארבעה מנדטים.
יש הסבורים שאין מקום לדאגה. לדעתם אפשר לסמוך על הערבים שידחו את התוכנית, אבל הסכמי אוסלו הוכיחו שאין מקום לאשליות האלה. אחרים סומכים על נבחרי הליכוד, אבל מאז ההתנתקות גם עליהם אסור לסמוך. אני הייתי שם אז, חבר מרכז הליכוד בזמן ההתנתקות, ועיניי ראו שרים נאמני ארץ ישראל קורסים תחת הלחץ ומשתפים פעולה.
השאלה אם תקום יום אחרי הבחירות "קואליציית המאה" תלויה באפשרות לשכנע כשלושה־ארבעה מנדטים של בוחרי ליכוד לשקול בחירה אסטרטגית ומושכלת: להעדיף נתניהו מסונדל מימין, ולבחור בימין החדש במקום לתת לנתניהו צ'ק חופשי חתום "בלנקו".
זו משימה לא פשוטה, אבל בהחלט אפשרית. עצירת תוכנית המאה של נתניהו וטראמפ אחרי שתוקם "קואליציית המאה" תהיה מסובכת הרבה יותר. אילו לא היה לנו היום הימין החדש, אפשרות פוליטית כזו לא הייתה קיימת, וכולנו היינו יכולים כבר לעבור ללבוש כתום.
