גם בבחירות הללו אני רוצה להצביע ב'. אבל אין ב'. כל חיי הצבעתי למפד"ל, לא רק כי גדלתי בקריית־שמואל, יישוב מובהק של הפועל המזרחי, אלא כי אני מאמין באחריות הציונות הדתית. יוסף בורג אמר שתמצית הציונות הדתית היא המקף המחבר, שדורש פשרות, פשרות חמוצות, חלקן אפילו מרות כלענה. המקף אינו מאפשר להביא עד הסוף את אמונתנו. הוא מחייב אותנו לוותר, ולחיות כבר כמעט מאה שנים באתחלתא דגאולה, ומתי תבוא הגאולה? סבא של אשתי, הרב משה צבי נריה זצ"ל, דיבר על "הטשטוש המאחד". הוא לא התכוון שאדם בחייו הפרטיים יוותר על קוצו של יו"ד בהלכה, אלא שבהלכות ציבור הפשרה אינה רק דרך המלך, אלא הדרך היחידה.
מדינת ישראל נכנסה לשנות השבעים לחייה. כבר לפני כחצי יובל שמעתי את הרב יואל בן־נון מתריע: ממלכת דוד ושלמה המאוחדת התקיימה 73 שנים, והתפרקה בשל סכסוך בין שבטי ישראל; המדינה החשמונאית התקיימה 78 שנים ואיבדה את עצמאותה כתוצאה מהמלחמה בין האחים יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס. 70 איננו מספר מיסטי. ייסוד אומה כישות ריבונית מחייב פשרה בין אידיאולוגיות שונות, אך בתום שני דורות, כשבעים שנה, הכמיהה לממש את ערכי הקבוצה הולכת ומתגברת. אבל המדינה היא האנשים שחיים בה, וההתנגשות בין רצונותיהם וזניחת האחריות לבסיס המשותף תביא לפירוקה. הדוגמה המוכרת ביותר היא ארה"ב, שנקלעה למלחמת אזרחים שמונים שנה לאחר הקמתה. לכן המקף המחבר הוא המשימה החשובה ביותר של הציונות הדתית.
זהו הזיכרון הפוליטי הראשון שלי: בבחירות 1984 הוקמה מפלגת מורשה, שהתפלגה מהמפד"ל על רקע פינוי ימית. הייתי אז בן 11, והרב חנן פורת בא לאספת בחירות בקריית־שמואל. הצבעתי ושאלתי: "האם תשבו בקואליציה?". עד כמה הפשרה והוויתור יכולים להיות מרים למדתי שנים אחר כך. ישראל הראל הציע לי להיות עוזרו של הרב יעקב מדן בגיבוש אמנה בנושאי דת ומדינה (אמנת גביזון־מדן). ראיתי כיצד הרב מדן, שלמדתי אצלו בישיבת הר עציון, מתפשר בענייני נישואין ושבת, עד שלעיתים הרגשתי שאפילו בשבילי זה יותר מדי.
הבחירות הללו אינן על ביטחון או שלום, אלא על המשך הקיום המשותף. אין ספק שבימין מבינים זאת – אבל לא מוכנים להיות המקף המחבר. מנכ"ל הבית היהודי ניר אורבך, איש מתון והגון, בוודאי אינו תומך של מאיר כהנא, אבל החיבור עם אנשים שרואים בכהנא את מורם ורבם אינו מאפשר ליורשי המפד"ל לחבור לחלקים רחבים בחברה הישראלית. גם בימין החדש מבינים זאת. בשיחות שהיו לי עם אנשים מהמעגל הקרוב ביותר לאיילת שקד, שפעלו לקדם את חוק הלאום, הם הודו שהחוק יצר קיטוב ופילוג לא נחוצים. אבל גם הם נמנעו מלעשות דבר.
ההתנהלות האישית של בנימין נתניהו עמדה במוקד מערכת הבחירות, אבל העובדה שלא פעל לעצירת השנאה ולא התייצב בתקיפות נגד אמירות מקורביו, שכינו חלקים בחברה הישראלית בכינוי "בוגדים", חמורה יותר מכל שחיתות. יש בליכוד מי שמבינים זאת. זכיתי להיות החברותא הראשון של זאב אלקין עם עלותו ארצה. יהודה גליק, שלמדתי אצלו, שידך בינינו. לצערי הרב תפיסתו המורכבת של גליק, שלפיה המקדש ייבנה מתוך שלום והשלמה בין כל חלקי החברה הישראלית ואומות העולם, לא התקבלה בליכוד. את עוזי דיין ליוויתי כשהוביל ליצירת אמנת כנרת, ואז בהתנתקות מגוש קטיף: הקמנו צוות מתווך בין הצבא להנהגה הרבנית, ליצירת ערוץ תקשורת דיסקרטי ואמין במקרה של חשש להתלקחות אלימה. לצערי, עוזי דיין ודרכו לא הגיעו להנהגת הליכוד.
ושוב, למרות האנשים הטובים במפלגות הימין, ויתרו ההנהגות על המקף המחבר. כחול לבן מואשמת שהיא מטושטשת, שאינה מחדדת מסרים אלא מעמעמת אותם, ולכן מוכנה לשבת עם כל המפלגות שמעוניינות בהמשך קיומה של מדינת ישראל, ממרצ ועד לאיחוד הימין. היא אינה מבטיחה הסדר מדיני, למגינת ליבו של השמאל, וגם לא תספח את כל חלקי ארץ ישראל ולא תבנה את המקדש. עצם קיומה הוא פשרה חמוצה בין מנהיגיה, ואולי כך גם הבחירה בה. אבל מדינתנו הגיעה לגיל המסוכן שבו אחדותה היא שעומדת למבחן.
בשנים האחרונות אני עוסק במרד הגדול ובחורבן הבית השני. על מטבעות המורדים נמצאה הסיסמה "לגאולת ציון". הגאולה הזאת החזיקה מעמד ארבע שנים, עד שטבעה בנהרות הדם של מלחמת האחים. בבחירות הקרובות כנראה לא נזכה לגאולה, אבל אני מקווה ומתפלל שנימצא ראויים לעוד ארבע שנים של אתחלתא דגאולה.
