ראש הממשלה בנימין נתניהו נוהג לומר: "אם הערבים יניחו את נשקם לא תהיה עוד מלחמה, אם ישראל תניח את נשקה לא תהיה עוד ישראל". האמירה הזאת משקפת היטב את תמצית המוטיבציה של ישראל בצבירת עוצמה קריטית במאבק הלאומי שלנו על ארץ ישראל, והיא מחדדת את ההבנה שאם ישראל תפסיד פעם אחת, לא תהיה לה הזדמנות שנייה. גם לסיכול הקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ לא תהיה חלילה הזדמנות שנייה. כל עוד ישראל לא תחיל את ריבונותה וחוקיה בכל מרחב ההתיישבות ביו"ש, יימשכו ניסיונות השמאל לעקור אותנו, וגם אז לא ודאי שהשמאל יקבל את הדין. לכן גם הבחירות האלו גורליות לעתידנו בחבלי יהודה ושומרון.
מה שהימין בונה במשך 20 שנה מסוגל השמאל להרוס בתוך 20 יום. אם חלילה השמאל ישלוט פה אפילו תקופה קצרה, הוא יוביל תהליכים בלתי הפיכים, כמו שהביא עלינו באוסלו את המזרח התיכון החדש, שאת מחירו בדם ובפגעי מדיניות אנחנו מבכים שנים רבות.
הדרך היחידה להמשיך לשמור על אחיזתנו בארץ ישראל היא על ידי ממשלת ימין בראשות הליכוד, ובהרכב הקואליציוני של הקדנציה היוצאת. נכון, זו לא הייתה קואליציה מושלמת, אבל היא הייתה הטובה ביותר פה זה שנים. קואליציית הימין בראשות נתניהו חידשה את הבנייה ביו"ש, חוקקה את חוק הלאום ואת חוק ההסדרה, וקיבלה הכרה של המעצמה העולמית בריבונותנו בירושלים ובגולן.
את הבחירות הללו מחנה הימין עלול לאבד לא מפני שאין רוב בציבור התומך בעמדותיו, אלא בשל שלוש סיבות. הראשונה: ריבוי מפלגות מהמחנה הלאומי העומדות בסביבות אחוז החסימה, ושכישלון אחת או יותר מהן יגרום לאובדן רב של קולות. בבחירות הקודמות, יחד בראשות אלי ישי גרמה לאובדן יותר מ־125 אלפי קולות של בוחרי ימין.
השנייה: האלמוניות של רוב מועמדי זהות. אין ספק שמשה פייגלין הוא אדם חכם שיודע לנסח היטב את רעיונותיו. עם חלקם אני בעצמי מסכים. אבל איש אינו יודע מה טיב המועמדים האחרים ברשימתו, ובעיקר מה עמדותיהם בשאלות הלאומיות שביסוד המחנה הלאומי. הרי חווינו על בשרנו את טראומת שגב, גולדפרב וסלמוביץ' של צומת שתמכו בהסכמי אוסלו. זהות עלולה להיות לשון המאזניים בממשלה הבאה, ופייגלין עצמו אינו מתחייב שלא ישב בממשלה בראשות בני גנץ כדי לקדם לגליזציה של קנביס. האם מצביעי המחנה הלאומי יכולים להקריב את גורל המטרות הלאומיות הגדולות שלו על מזבח הלגליזציה? האם כבר הגענו אל המנוחה והנחלה?
הסיבה השלישית והחמורה מכולן: השאננות וזחיחות הדעת של הרבה מצביעים שמאמינים שהסכנה כביכול מאחורינו, שהניצחון של הימין מונח בכיס, ושמיותר להתאמץ ולהגיע לקלפיות. האדישות עלולה להביא אסון לפתחנו. בדיקות עומק מראות ששיעור תומכי הליכוד שמתכוונים להגיע בפועל לבחור נמוך בהרבה משיעור תומכי מפלגות "רק לא ביבי".
ההסבר שלי לטירוף הדעת הזה מצד חלק מהמחנה הלאומי הוא מחלת השכחה, שפוקדת אותנו אחרי עשור רצוף בשלטון. נשכחה האפשרות של ממשלת שמאל, על כל מגרעותיה ונזקיה. הדור הצעיר לא ידע את המן וגזרותיו.
על כל מצביע ימין להתייחס ברצינות גמורה לאפשרות שאת תיק החינוך תקבל תמר זנדברג, את תיק האוצר יקבל אבי ניסנקורן ואת תיק המשפטים תקבל סתיו שפיר. על כל מצביע ימין לחשוב לעומק על התרחיש שתקום כאן ממשלה שתובל – בידי השמאל והתקשורת – אלי משא ומתן מדיני שעלול לסכן את כל הדברים החשובים לנו ביותר.
המאמר הזה הוא קריאה לציבור הבוחרים של הימין: בואו להצביע. הצטרפו ליוזמת "זזים ימינה", הוציאו את האנשים מהבית ובואו להצביע למפלגות המחנה הלאומי. דווקא בבחירות האלו, שבהן יותר מדי מפלגות ימין מסכנות את המחנה, אין מקום להרפתקאות. על מצביעי הימין לבחור במפלגות המוכרות שמועמדיהן מוכרים לציבור, שנמצאות במרחק יציב מעל אחוז החסימה ושבלב סדר יומן עומדים הערכים הלאומיים היסודיים שלנו.
חבר'ה, הקנביס יחכה לכם עוד קצת. אם תבחרו בו, יש סיכון גדול שתצטרכו לעשן אותו על הריסות בתיכם שמחוץ לגושי ההתיישבות. לא תהיה הזדמנות שנייה.
