זו לא הייתה מערכת הבחירות האלימה ביותר – בין השאר כי היא התנהלה בעיקר ברשתות החברתיות, שבהן אנשים מקללים זה את זה ולא נפגשים פיזית. אבל זו בוודאי הייתה מערכת הבחירות הנמוכה ביותר, שהאלימות המילולית בה הייתה הבוטה ביותר. כנראה, זהו רק קדימון להקצנה העתידית.
במערכת הבחירות הזאת קרה דבר חמור עוד יותר מהאלימות המילולית, והוא מומחש היטב בסוג השיח שבין שני המתחרים העיקריים: בנימין נתניהו ובני גנץ. זה היה עימות מובהק בין האליטה הישנה והחדשה, ובו זמנית בין האתוס של יוצאי הצבא לאתוס של המערכת הפוליטית. במדינה דמוקרטית, המערכת הצבאית אמונה מטבעה על כבוד וציות לדרג המדיני, ואילו הדרג המדיני אמור לספק בד בבד גיבוי למערכת הצבאית ולשאת באחריות עליו, שהרי כל פעולה צבאית מרכזית מאושרת קודם בידי הדרג המדיני.
מערכת היחסים הזאת נשברה באופן בוטה במערכת הבחירות הנוכחית. מפלגת השלטון, ולעיתים גם בנימין נתניהו עצמו, לא היססו להאשים את איש הצבא בני גנץ באחריות להפקרת שוטר מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, בהתמשכות מבצע צוק איתן, ובמה שנראה כתוצאה לא חד־משמעית של המבצע. ההתבטאויות הידרדרו עד רמיזות בוטות למצב שפיותו של גנץ. כל זה, תוך התעלמות מהעובדה שלא גנץ קבע בשעתו את המדיניות בקבר יוסף, וגם לא בצוק איתן. בעשור החולף, המעצב מספר 1 של המדיניות בתחומי חוץ וביטחון הוא כמובן נתניהו, מה גם שהוא שאישר את מינויו של גנץ "הלא שפוי" לרמטכ"ל, ואף האריך את כהונתו משלוש לארבע שנים. נזקה של ההתכתשות הזאת ארוך טווח, והוא עלול לפגוע גם ביחסי האמון בין הדרג המדיני והצבאי המכהנים, בוודאי כל עוד ראש הדרג המדיני הוא נתניהו.
למען האמת, הפגיעה הזאת היא רק סעיף אחד בתהליך הכללי במערכת הבחירות הזאת, שאפשר לכנותו "קריסת הממלכתיות". זה בא למשל לידי ביטוי בדה־לגיטימציה מצד ראש הממשלה כלפי רשויות אכיפת החוק. בכל פעם שחקירתו עלתה מדרגה, תקף נתניהו את הרשות האחראית: תחילה המשטרה, אחר כך הפרקליטות ולבסוף היועץ המשפטי לממשלה. סביר שאם יועמד נתניהו לדין ויורשע, גם השופטים יזכו לערעור שיקוליהם ומניעיהם. כדאי להשוות זאת להתנהלות של ראש ממשלה אחר שהואשם והורשע בשחיתות. גם אהוד אולמרט בוודאי חש שנעשה לו עוול, אבל לא ניסה לגרור את העוול לערעור מסוכן על עצם מעמדן ואמינותן של מערכות אכיפת החוק. מהבחינה הזאת, תגובת נתניהו לחשדות נגדו חמורה אפילו מהחשדות עצמם, ומעמידה כשלעצמה סיבה לרצות לראות אותו מחוץ למערכת הפוליטית.
באווירה כזו, אין פלא ששר החינוך מציג את כלל מערכת המשפט בנשימה אחת עם חמאס, כאויב הפנימי שצריך לנצח בדרך להכרעת האויב החיצוני, ושרת המשפטים מפלרטטת עם הפשיזם ומבקשת להגחיך את עצם המושג, כאמצעי לנטרול האשמתה (הלא מוצדקת) בפשיזם. יתר על כן: הימין הדתי, שפעם טען שהמאבק שהוא מנהל למען ארץ ישראל הוא לטובת המדינה, עבר בחלקים מרכזיים שלו לטענה שארץ ישראל חשובה מן המדינה, ובמקרה של התנגשות בין האתוסים, הערך של הארץ הוא שצריך לגבור. השיח השנה בימין הדתי התמקד בשאלה איך מבטיחים את ניצחון הגוש, ולא מהי טובת המדינה.
צריך להודות: קריסת הממלכתיות הישראלית היא תהליך ארוך טווח, שראשיתו דווקא בשמאל, בתגובה לאובדן שלטונו ב־1977. השמאל עבר אז שינוי מדגש לאומי־ציוני לדגש ליברלי, שבצד יתרונותיו היה בו גם יסוד של פירוק החיבור הכלל־ישראלי. רוב השמאל נשאר ציוני, אבל הוא לא השכיל להילחם בשמאל הרדיקלי. בוודאי הוא לא נאבק בו באותה רמה שתבע מהימין המתון להילחם בימין הקיצוני.
אבל משחק ההאשמות בשאלה הילדותית "מי התחיל" אינו הסוגיה המרכזית. הסכנה בתהליך קריסת הממלכתיות והפיכת מלחמת האזרחים הקרה לעימות אלים היא ריאלית ומסוכנת הרבה יותר מהאפשרות שמישהו יצליח למכור לישראלים תוכנית נסיגה נוספת, אחרי שכבר נכוו בהסכמי אוסלו ובהתנתקות. הסכנה הזו היא שצריכה לעמוד בראש שיקולי ההצבעה ביום הבחירות.
