הפסיכולוגים של המאה העשרים לא היססו לערוך ניסויים אכזריים בבני אדם. ג'ון ווטסון לקח תינוק בן תשעה חודשים שננטש בידי הוריו, "אלברט הקטן", והבהיל אותו ברעשים פתאומיים בכל פעם ששיחק בבובה של עכבר. הניסוי הצליח: אלברט האומלל פיתח חרדה קשה מכל דבר לבן או פרוותי (כולל זקן של סנטה קלאוס). פיליפ זימבארדו סגר סטודנטים מסטנפורד במרתפי האוניברסיטה, חילק אותם לשתי קבוצות: "סוהרים" ו"אסירים", והתיר לראשונים לעשות באחרונים כרצונם. הוא קטע את הניסוי לאחר חמישה ימים, כי הניסוי התמים הפך לזירת התעללות סדיסטית.
ועוד: סטנלי מילגרם עודד נבדקים לתת מכת חשמל לנבדקים אחרים, ששהו בחדר סמוך. מכת החשמל הייתה בדיונית, אך המחשמלים לא ידעו זאת. הם שמעו צרחות ובכל זאת המשיכו לחשמֵל, כי מילגרם אמר להם שאין בעיה. חוגת המתח החשמלי עלתה עוד ועוד, וכל ארבעים הנבדקים הגיעו לרמת מתח של 300 וולט. 26 מתוכם הסכימו להמשיך עוד, לרמת מתח חשמלי שהייתה הורגת את הנבדק שבחדר הסמוך, לוּ הייתה מתבצעת באמת. כשהבינו הנבדקים מה באמת עשו, הם יצאו מהחדר בידיעה שבנסיבות אחרות היו עלולים להיות מנגלה. עם הידיעה הזו הם חיו כל חייהם.
איך פסיכולוגים, המתמחים בנפש האדם, היו מסוגלים לערוך ניסויים אכזריים כאלו? התשובה היא שהטכניקה תמיד מקדימה את האתיקה. כל עולם הניסויים הפסיכולוגיים היה אז חדש. אף אחד עוד לא נתן את דעתו לשאלה איך צריכים להתנהל בו בני אדם באופן רגיש ואנושי.
ויליאם גולדינג תיאר בספרו "בעל זבוב" חבורת ילדים שמגיעה לאי בודד. הם מידרדרים במהירות לחיים של פראות ברברית, כולל עבודה זרה ורצח. גולדינג, שזכה בפרס נובל בזכות ספרו, ביטא בו את השקפת עולמו הפסימית. האדם מייצר רוע, אמר גולדינג, כמו שהדבורה מייצרת דבש. אני חושב שהוא צודק לגבי האי וטועה לגבי הנימוק. לדאבון הלב, יש סיכוי סביר שאכן חבורת נערים שהייתה נקלעת לאי בודד הייתה הופכת לאוסף פראים. אך זאת לא משום שבני אדם רעים מטבעם, אלא משום שהטוב שבהם צריך זמן כדי להתפתח.
המוסריוּת צומחת מתכונות פרטיות, אך הביטוי שלה במציאות הוא בעיקר תופעה חברתית. לחברה אנושית לוקח זמן להתרגל למציאות חדשה, ולכונן בה כללי מוסר והתנהגות. לוּ נשארו הנערים של גולדינג באי שלהם עוד כמה שנים, היו מתרגלים לחיות לאור כללים של צדק ומוסר. כל חברה אנושית שאנחנו מכירים פיתחה כללים כאלו. המוסריות טבעית לאדם לפחות כמו הרוע, אך היא איטית יותר.
בכמה ישיבות מעודדים את התלמידים לשתות יין בפורים, כדי להסיר מעצמם את מסכת האיפוק המנומס ולחשוף את מהותם הפנימית האמיתית. אך איפוק מנומס אינו מסכה; הוא חלק מהמהות הפנימית האמיתית שלנו. האיפוק המוסרי הוא ודאי חלק מרכזי יותר באישיותנו מאשר רביצה על הרצפה בתוך שלולית קיא, שהיא לעיתים קרובות התוצאה של ההדרכה הישיבתית הזו.
איפוק מוסרי חסר לנו מאוד היום ברשתות החברתיות. אביו של הרב רזיאל שבח הי"ד גילה שבנו נרצח בפיגוע, כששמע ברדיו את ההקלטה של בנו זועק לעזרה. ההשמעה הזו ברדיו הייתה רשעות, אך לא רק את הרדיו אפשר להאשים. רבבות אנשים הפיצו את ההקלטה הזו בקבוצות ווטסאפ, ושדדו מהנרצח וממשפחתו את הפרטיוּת של רגעיו האחרונים. איך אפשר לחמוס רגעים אינטימיים כאלו ולהפיץ אותם ברבים? כשאדם זועק לעזרה הוא מצפה לישועה ולהצלה, לא להפוך לאנקדוטה ויראלית בתפוצת נאט"ו. מי לא מבין זאת? מי מסוגל לקחת חלק בעוול המוסרי הדוחה הזה?
אין לי ווטסאפ. שבוע אחד הייתה לי האפליקציה הזו, ואז הבנתי שאני צריך לבחור: או שיהיה לי ווטסאפ או שיהיו לי חיים. בחרתי בחיים. כשאני מציץ מדי פעם ביישומון הזה אני מרגיש רע. מעשי הלינץ' הווירטואליים שרווחים בפייסבוק הופכים בווטסאפ לאישיים עוד יותר. קבוצות של הורי גנים מתמסרות לאמבוש קולקטיבי ודוחה על הגננת; רגעים אינטימיים מופצים לעין־כול; דברים שאיש לא היה מהין לומר פנים אל פנים קופצים ללא היסוס ממסך למסך.
הרשתות החברתיות הן בעל זבוב שלנו. הן לא מבשרות עידן חדש בתולדות האנושות; הן פשוט זירה חדשה, שעדיין לא למדנו ליישם גם עליה את כללי האתיקה שלנו. בני אדם לא באמת יכולים לחיות בלי אדיבות ומוסריות. אפשר לקוות שילדינו כבר יֵדעו להתנהג כמו בני אדם גם בזירה הווירטואלית. האתיקה טבעית לאדם לא פחות מאשר הרוע; היא פשוט צריכה זמן. מוסריוּת הרשת בוא־תבוא. אנחנו דור המדבר שלה, ואנחנו גם יכולים לקצר את זמן הנדודים בישימון המוסרי שלתוכו נקלענו.
