את אילנית סולומונוביץ'־חבוט, ישראלית תושבת ניו־ג'רזי שעורכת וכותבת ב'ידיעות אמריקה', הכרתי לפני כשנתיים בכנס הישראלים־האמריקנים, ומאז הפכנו לחברות פייסבוק. השבוע היא העלתה פוסט שגולל את סיפור האומנת שלה, מיימי, שהחלה לעבוד אצלה כשהייתה בת 76, עם חמישים שנות ניסיון בתחום.
מיימי הייתה "נני" נהדרת, וטיפלה בכול: ילדים, ניקיון, כביסות, קילוף, חיתוך ושטיפת ירקות כהכנה לבישולים של אילנית. זמן מה אחרי שהחלה לעבוד אצלה, הבחינה אילנית שמיימי מביאה איתה אוכל מהבית. היא שאלה אותה אם היא לא אוהבת את האוכל שהיא מבשלת, או שהוא לא מתאים לה בריאותית. מיימי אמרה שהאוכל נראה לה נהדר, אבל כל מעסיקיה הקודמים הרגילו אותה להביא את האוכל שלה מהבית.
מיימי הייתה נכדה לעבדים (שחורים כמובן), ומעסיקיה המשיכו להתייחס אליה כאל שפחה. אף שעבדה 12 שעות ביממה בכל בית ואף יותר, ואף שחלק מעבודתה היה לבשל במטבחים של אחרים, היא תמיד הביאה את האוכל מהבית.
אילנית נחרדה ואמרה למיימי שאצלה זה לא יקום ולא יהיה. אצלה היא תאכל הכול. מיימי, נוצרייה שהתאסלמה בנישואיה לבעלה השני, הפכה למומחית לקניידלך ולגפילטע־פיש, ואחרי 76 שנות קיום הצליחה להיחלץ מתודעת השפחה.
רון כחלילי, יוצר הסדרה "הצפרוקאים" המביאה את סיפורם של יהודי צפון אפריקה שהיגרו לצרפת מול הסיפור של אחיהם שהיגרו לארץ, סיפר השבוע שבאחד מימי הצילום של הסדרה הוא הגיע יחד עם העיתונאי דניאל בן־סימון לקריית־מלאכי, עיירה מוזנחת וענייה.
אותו יום היה חם במיוחד, ובמרכז המסחרי לא הייתה טיפת צל לרפואה. כחלילי התנפל על גבר בן חמישים שהיה במקום, ושאל אותו מדוע הם לא שורפים את בית העירייה. "תראה איך אתם חיים", הטיח בו.
"מה אתה רוצה?", נענה כחלילי. "שנהיה כמו הפנתרים השחורים, שנשרוף צמיגים, שנהיה לא נחמדים?". כחלילי השיב לו שהם צריכים לקחת אחריות ולתבוע שינוי, והגבר ענה לו שהוא תמים, וברעש ובצלצולים לא משיגים כלום. "יותר מזה", אמר, "השלטון גם מיד מסמן אותך כבעייתי, כאלים, כמי שצריך להמשיך להעניש אותו".
כחלילי הציע שיקימו מפלגה ויהפכו את העיר לנתיבות או יקנעם. "ומי יהיה ראש העיר?" שאל הבחור. "אתה", ענה לו כחלילי. ואז דניאל בן־סימון אמר את משפט המחץ: "מה אתה רוצה, מהפכה? מהפכה לא מתחוללת ביום וגם לא פעם בשבעים שנה. מהפכה היא מצב נפשי. כדי לחולל מהפכה, אתה צריך להרגיש בעל הבית".
אף שאלפי קילומטרים ואמונות מפרידים בין מיימי לגבר מקריית־מלאכי, יש ביניהם מן המשותף. תודעה ומצב נפשי לא מאפשרים להם לחלום ולקוות ולהבין שיש להם אפשרות לחיות במציאות אחרת. לאכול בבית שבו מיימי עובדת ומבשלת; או לרוץ לראשות עיריית קריית־מלאכי.
אבי בוסקילה, מנכ"ל שלום עכשיו, הודיע השבוע שיתמודד על ראשות מרצ. מאז הקמת המפלגה בשנת 1992 כיהנו בה 27 חברי כנסת. במשך כל 25 השנים שחלפו מאז, רק שניים מנציגיה בכנסת היו ממוצא מזרחי. בוסקילה לא מתמודד על מקום במרצ, הוא מתמודד על ראשות המפלגה הכי לבנה בכנסת.
בכך הוא מצטרף לאבי גבאי, שרץ לראשות מפלגת העבודה וגם ניצח. הריצה שלהם היא שינוי תודעתי ושינוי מצב נפשי. מזרחים שמעזים לחלום ולהבין שהם יכולים לעמוד בראש, ולא רק להיות מספר ברשימה או עלה תאנה. בעידן שבוחן את הייצוג הנשי בכל מקום, נערכת עכשיו בחינה נוספת: כמה מזרחים יש ברשימה פוליטית ובאיזה מיקום הם. האם הם מובילים או מובלים?
בקלפי תעמוד למבחן השאלה האם בוסקילה וגבאי יסחפו אחריהם מצביעי ימין מזרחים, ויוכיחו שתחושת הסולידריות העדתית גוברת על אידאולוגיה של ימין־שמאל – או שלא.
