מערכת הבחירות הזו התחילה בקול תרועה רמה. בנט עזב את הבית היהודי, וגבאי העיף את לבני, וגנץ חיבר אליו את בוגי, ואת לפיד, וגם את אשכנזי, שפתאום הגיע משום מקום. בהתחלה היה אקשן. אבל עכשיו, משום מה, הכול רפוי, צפוי ומשעמם. זו כבר הפעם הרביעית שאני זוכה לקחת חלק בטרגדיה הדמוקרטית המשונה הזו שנקראת "בחירות", ומעולם לא הייתי כל כך אדיש, כל כך עייף, וכל כך נטול תקווה.
אני כותב את המילים הללו במבוכה ובצער, אבל זו האמת. הבחירות יתקיימו מחר, אבל לאף אחד שאני מכיר לא באמת אכפת. כמה עיתונאים ופוליטיקאים מצייצים את עצמם לדעת, אבל חוץ מהם, אף אחד לא מדבר על הבחירות הללו. אף אחד לא כותב עליהן, אף אחד לא חושב עליהן. למי אכפת.
וכשאני מנסה לחשוב איך זה קרה, איך ייתכן שדווקא עכשיו, ודווקא כאן, מערכת הבחירות הסוערת והדרמטית הזו הופכת לגוש אפור של שיעמום ואדישות, אני ישר חושב על הפייסבוק. גם הוא היה פעם מקום מעניין ומגוון ומגניב ומרגש. אבל היום הוא סתם, מקום רועש וצפוי ומפוסטר. מרוב רעש כבר לא שומעים כלום. מרוב פייק כבר לא קוראים כלום. מרוב טענות כבר אי אפשר להשתכנע. הכול צפוי. הרשות נתונה. המציאות עקשנית ושוחקת. כולם צועקים על כולם. ומרוב צעקות כבר אי אפשר לשמוע. מרוב טיעונים כבר שקענו באדישות. ועכשיו, עכשיו למי אכפת.
הדירה שבה אנחנו גרים בתל אביב כבר לא מתאימה לנו. המקלחת מלוכלכת. המרצפות עקומות. הפקקים והחניה באזור הם סיוט מתמשך. ובכל זאת אנחנו נשארים בה. מה לעשות, אני מחפש, מחפש, אבל לא מוצא שום אופציה נורמלית. כל הדירות יקרות מדי. כל המתווכים תחמנים. כל התמונות ביד שתיים נראות מעפנות. פעם בכמה שבועות אני מוצא איזו דירה שנראית סבבה, ואז נוסע אליה כדי להתאכזב, וכדי להיזכר בעובדה האיומה, ששוק השכירות הישראלי כבר מזמן איבד את שפיותו.
הדירה שלנו מעפנה, זה נכון. אבל כל שאר הדירות שאני מוצא מעפנות הרבה יותר. ועדיפה ציפור אחת ביד מאשר אלף ציפורים מצ'וקמקות באפליקציה של יד שתיים. וחוץ מזה, את כל שאר הדירות בעיר הזאת אני לא מכיר. אבל את הדירה שלי אני מכיר היטב. על כל מגרעותיה ושבריה. כבר התרגלתי אליה. ובסתר ליבי כבר השלמתי עם העובדה שמהנכס המצ'וקמק הזה, שבו אנחנו נתונים, כבר לא נצא בקרוב.
ולמה אני כותב על הדירה שלי עכשיו. קודם כול כדי שתעזרו לי למצוא דירה. ושנית, כי את מה שאני מרגיש כלפיה, אני גם קצת מרגיש כלפי בנימין נתניהו. הוא כבר מיצה את התפקיד מזמן. הפקקים והחניה בארץ הם סיוט מתמשך. שוק השכירות הישראלי כבר מזמן איבד את שפיותו. ובכל זאת, כבר התרגלתי למציאות הזו, שבה הוא בשלטון, על כל מגרעותיה ושבריה. אני מחפש מחפש, אבל לא מוצא שום אופציה שתשמח אותי יותר. כל הפוליטיקאים תחמנים. ובסתר ליבי כבר השלמתי עם העובדה שמראש הממשלה הזה לא ניפרד בקרוב. ואם לומר את האמת, יש לי תחושת בטן משונה, שבתוך כל הקרקס הזה, של החקירות והבחירות והמלחמות והצוללות, דווקא נתניהו יהיה זה שיביא לנו שלום.
פגשתי השבוע טרמפיסטית צעירה שגדלה בגוש קטיף. היא הייתה בת עשר כשפינו אותה ואת המשפחה שלה מהבית, והיא זוכרת הכול. כשהיא סיפרה לי מה עבר עליה בקיץ הנורא ההוא, העור שלי התכסה בצמרמורות רעות. איכשהו, בתוך כל הרעש הזה, ההתנתקות הפכה לטיעון מוחץ בויכוחים פוליטיים, ותו לא. תראו מה קרה בעזה. תראו מה קרה בהתנתקות. תראו ותראו. אבל בני האדם שחוו את השבר הזה נשכחו מאחור. לא ייאמן. אפילו אותם הפוליטיקה דרסה.
וטרמפיסט אחר שאספתי השבוע, פלסטיני, שגר בכפר עקרבה בשומרון, אמר לי שהבחירות בישראל חשובות לו רק בגלל אישורי העבודה שלו ושל המשפחה שלו. בלי אישורי העבודה האלה אני מת. ככה הוא אמר לי. אם גנץ ייתן לי אישור עבודה, אני בעד גנץ. אם ביבי יתן לי אישור עבודה, אני בעד ביבי. אם בנט ייתן לי אישור עבודה, אני בעד בנט. ככה הוא אמר.
וחברה טובה שלי שלחה לי השבוע תמונה של אבא שלה, על מיטה, עם אינפוזיה, באמצע מסדרון בבית חולים בירושלים. ובתמונה ראו מלא אנשים, מבקרים ואנשי צוות, שהולכים במסדרון, ליד כל המיטות והחולים. כמה זמן אתם ככה, שאלתי אותה. כבר שלושה ימים, היא ענתה. אין פה שנייה אחת של אינטימיות. השירותים מטונפים. אני לא מסוגלת לראות את אבא שלי ככה. אנחנו בסיוט. ככה היא כתבה לי. אנחנו בסיוט.
אלו רק שלושה סיפורים, של שלושה אנשים שחיים בארץ הזאת, על אותה אדמה ממש, אבל די בהם כדי להזכיר לי שמאחורי כל התעמולות והקמפיינים וההכפשות והסרטונים, נמצאים חיים של בני אדם. מאחורי כל פינוי, כל אישור עבודה וכל מיטת אשפוז, עומדים אנשים, עם משפחות ותקוות ואהבות וחלומות. המדינה יכולה לגרוס את האנשים האלה. זה מה שהיא עושה, בעצם. אבל היא יכולה גם לגונן עליהם, ולהרעיף עליהם צדק וחסדים.
השעמום הסמיך הזה, שבו שקענו כולנו, הוא נגזרת ישירה של מערכת בחירות מטונפת מאי פעם, ושל מציאות פוליטית עגומה, שאליה התרגלנו כבר מזמן. אבל האמת היא שהבחירות הללו חשובות. הן חשובות כי הן כרוכות בחיים של אנשים טובים שנזנחו. וכמו שכבר כתבתי, הדירה שלנו כבר לא מתאימה לנו. הגיע הזמן לבחור בדירה אחרת. זה הזמן להתעורר, ולנהור לקלפיות בעיניים נוצצות.
