כל הדרך לבאר־שבע היינו ברגשות מעורבים. מצד אחד משה שגב, השף הגדול, הידוע והמוכר שמחזיק בשש מסעדות (ואולי הרגע נפתחת אחת נוספת), שכל אחת מהן מבוססת על מטבח אחר, על "קונספט אחר". מצד שני, הקניון בבאר־שבע. כשאנחנו עולים על כביש 6 אני מתחילה לחשוב על תוכנית ב', שתהיה, לכל מקרה.
זו המסעדה הכשרה הראשונה של שגב, ולפתוח אותה בבאר־שבע, זה צעד אמיץ. בכניסה לעיר אלון מבקש שאנקה את הראש מכל המחשבות המשונות ושאבוא נטולת דעות קדומות. אני מוכנה לנסות.
למקום קוראים בפשטות "משה שגב" והקונספט (אם הבנתי נכון) הוא בעצם שיש רשימה של ראשונות שכלולות במחיר העיקרית. כן, על כל מנה עיקרית שמזמינים מקבלים מלא מנות ראשונות – שזה כבר טוב, כי זה אומר המון אוכל, וכשיש המון אוכל משהו חייב להיות טעים.
אבל אז מגיעות המנות ואני מפסיקה להיות צינית.
השולחן מתמלא, והלב מעצמו מתרוקן מספקות, זה פשוט יפהפה ומושקע. חוויית אוכל באמת אחרת מכל מה שסיפרנו לכם עד עכשיו.
למשל, אחת המנות הראשונות היא מרק (כתום עם בוטנים גרוסים), אז הוא מגיע בסיר, עם מצקת ושתי קעריות ריקות. אלון מוזג לי ואחר כך לו והאדים עולים והקניון נעלם, אני מרגישה בבית. זה מרק מופלא, ויש בו קוקוס ותירס והוא סמיך ומנחם.
אני לא אספר לכם על כל רשימת המנות הראשונות, רק אבקש שתשימו לב לחומוס, שהוא בעצם טחינה עם גרגירי חומוס ועדשים והוא מעולה ממש, וגם מגיע עם המלצה מהשף בכבודו – לוודא שבביס אחד תטעמו הכול, וואלה הוא צודק. וישנו גם הפלאפל המיוחד, שבבלילה שלו יש חצילים קלויים וגם פיתה גרוסה וזה עסיסי ומהמם. וחלה של שבת עם מטבלים, וסלט אבוקדו ועוד מיליון דברים שחלקם מעולים ממש וחלקם פשוט טובים (ושתדעו, שיש ריפיל על כל דבר שנגמר ובא לכם עוד).
זו מסעדת שף, עם מגבות קטנות בשירותים והכול, אבל החוויה קלילה, האוכל קליל, וגם המחיר.
לעיקריות בחרנו לחמא בעג'ון ודג רסננדה. הלחמא בעג'ון היה פסיכי. לא עשוי באופן מסורתי ואולי אפילו לא דומה למקור אבל למי אכפת. זה אולי הלחמא בעג'ון הכי טוב שאכלנו אי פעם. בצק איטלקי חתוך בקצוות וחרוך כמו טוסט עם תערובת של בשר בקר ובשר טלה מתובלת מדהים, ומלמעלה חצי שרי תמר ופרוסות בצל סגול טרי עם צנוברים והמון ירק. אה, ובתחתית פסטו. גם אני שואלת: מה קשור פסטו? אבל זה עובד נפלא. זו הפעם הראשונה במסעדות שממש בא לי לארוז מנה הביתה (היא פשוט הייתה ענקית, מנה לארבעה, ואני לא מגזימה. הכול פה בשפע, הכול פה גדול, רק תאכלו, לבריאות).
לחמג'ון (בתורכית) או לחמא בעג'ון (בערבית) הוא מין מאפה שטוח עם בשר טחון, בדומה לפיצה. המקור שלו הוא ערבי: לחמא הוא בצק, ועג'ון – בשר. הוא התגלגל לטורקיה כנראה מהמטבח הסורי, שם הוא נמכר בכל פינת רחוב כאוכל זול וזמין במיוחד. לרוב, הבשר הטחון יהיה מבשר עגל או טלה, עם בצל, פטרוזיליה ותבלינים כמו קינמון וכמון. היהודים בחאלב נהגו להוסיף תמרינד לתערובת הבשר.
הדג היה פילה מוסר ים צלוי על העור. רך־רך וקריספי. והשעועית לידו, אני לא חושבת שאכלתי אי פעם שעועית ירוקה כל כך מדויקת. האוכל פשוט, אבל יש טכניקה, וברור שמי שאמון על כל זה יודע מה הוא עושה ואוהב את זה. וזה נותן תחושה טובה, כי אין ספק שהושקעה פה מחשבה רבה ומאמץ רב להנגיש את המטבח שלו לזוללי הכשרות.
לקינוח הזמנו מלבי תאילנדי וסופגניות של שגב, שאין ספק ששמן לא עושה עמן חסד. מדובר בכדורי צ'ורוס ריקים שהרגע יצאו מהשמן, מגולגלים בסוכר ומצופים ברוטב קרמל וקינמון. אמאל'ה. זה היה חלום וגם הוגש עם גלידה (שמכינים במקום). וגם המלבי שיחק אותה בטעמים של קוקוס, עם בוטנים ובננות ורוטב מנגו מטריף. ושוב, מנות ענקיות, לארבעה סועדים לפחות. ואיזה יופי זה בשבילי לראות שאין פה מרגרינות ואין פה קצפות צמחיות רק כדי להידמות למשהו שלא אמור להיות כאן ממילא.
המסעדה מפוצצת לאורך כל הערב, ויש תור של אנשים שמחכים בחוץ. נדמה שכל תושבי בירת הנגב הגיעו לבדוק את השף שהגיע מרחוק.
