זעקת "געוואלד" חוצת מפלגות נשמעה לאורך כל היום בכל המחנות הפוליטיים – ממרצ והעבודה, הטוענות שכחול לבן "שותה" להם את המנדטים, ועד לאיחוד המפלגות, הימין החדש וזהות, שטוענות בדיוק כך בנוגע לליכוד. מפלגות האם, מצידן, פועלות באותו אופן, משכנעות את המצביעים שהיריבה המרכזית עומדת לנצח, ואם לא נצא להצביע להן – המחנה ותפיסתו יורדים לטמיון.
מערכת בחירות שלמה שבה כל רשימה מבקשת לשכנע אותנו שהיא-היא הכוח המוביל, הצודק והראוי להנהגה חזקה ונחושה, התנקזה לתחינה מעוררת רחמים ואולי בחילה. כל הודעה, כל הקלטה לבוחרים מלווה בניגון זהה: אנא, יהודים רחמנים בני רחמנים, עזרו לנו לעבור את אחוז החסימה.
אם זה לא מספיק, כולן – מכחול לבן ועד זהות – טוענות לשיבוש הליך הבחירה בקלפיות, אם בהשחתת פתקים אם בטענות לזיופים צפויים בספירת הקולות. כל התירוצים כבר מוכנים מראש, נשאר רק לספוג את התוצאות. אם להאמין לראשי המפלגות, שיעור חברי הכנסת במושב הבא עומד לרדת דרמטית, מ-120 ל-60 חברים בקושי.
כל רשימה ורשימה מפנה אצבע מאשימה לחברותיה למחנה, וטוענת לשקרים על הנתונים ולהסטת מצביעים. זהות מבטיחה להיות הפתעת הבחירות, אבל אומרת שהנתונים מדאיגים; בצלאל סמוטריץ' מדלג מעל הרב רפי פרץ, פותח חזית נגד הימין החדש וטוען לאי אמירת אמת.
הגדיל לעשות נפתלי בנט, אחד משני היו"רים של הימין החדש, שפנה בקריאה למצביעי המחנה הלאומי כולו, תוך שימוש בביטוי המפורש "להיכנס מתחת לאלונקה". את הביטוי הזה ממש רתם נתניהו בגרסת 2015 כדי לשתות מבנט מנדטים בלי רחמים ביומיים האחרונים למערכת הבחירות ההיא. שם בדיוק נמצא רציונל הבכיינות של המפלגות כולן: לנתניהו זה עבד, אולי זה יעבוד גם להן.
הזעקות הללו משרתות דווקא את המחנות הגדולים. הן מוציאות את המצביעים מהאדישות, ומעוררות אותם לנער את חולות החוף מגופם, להתכסות במגבת ולרוץ לקלפי. פתאום כולנו כל כך מבוקשים. עוד הודעה ועוד הקלטה פונות אלינו ישירות ומבקשות בכל לשון של בקשה שנבוא להציל את המדינה. כל קול קובע, אבל הקול שלנו – דרמטי במיוחד. מה שנראה כמו דם רע בין שותפים לשעבר הוא במידה ניכרת עבודה משותפת לטובת הגוש, כדי שישמור על האחוזים הדומים לסקרים.
היחידות שזעקת ה"הצילו" שלהם אותנטית, כך נראה, הן הרשימות הערביות. אחוזי ההצבעה הנמוכים ממילא במגזר ירדו דרמטית הפעם, מה שבהחלט יכול להעיד על סכנת ההישרדות של אחת משתי הרשימות, לכל הפחות. אם ההנחות הללו צודקות, נציגי הערבים יזדקקו לחשבון נפש עמוק ולבדוק מדוע המצביעים לא נוהרים לבחור בהם שוב. אולי כי הם מצפים שהנציגים שלהם יחתרו לעתיד טוב יותר לילדיהם שלהם, ולא לעיסוק מדיני תמידי עם קריצה לערבים שמעבר לקו הירוק, אלה שממילא לא מצביעים להם.
חשבון נפש דומה יצטרכו לעשות כל ראשי המפלגות – הגדולות והקטנות – שמטבע הבחירות מישהו בהם יצטרך להיות צודק בזעקת הגעוואלד שלו. מי שיתברר שהיו רחוקים מסכנה יצטרכו לזכור היטב: הבלוף הזה לא יעבוד שוב במערכת הבחירות הבאה.
מי הצודקים, ומי הבכיינים והמתחמנים? את זה נדע בעוד פחות משעתיים.
