בימים אלה אלפי בנות השמינית מהחינוך הממלכתי דתי נרשמו לימי ה"סיירות" – הן מסיירות במקומות השירות, בודקות, מתמיינות ומגבשות את החלטתן, היכן ברצונן לעשות שירות משמעותי לשנה הבאה. אולם, אלו הן הבנות שכבר קיבלו החלטה לתרום במסגרת התנדבות לשירות הלאומי, אך בשנים האחרונות ישנו דיון ער בחברה הדתית לאומית, על נחיצותו בכלל, של השירות לעת הזו ומול הצבא בפרט.
ברומן אלטנוילנד, שבו עיצב הרצל את חזונו למדינה היהודית החדשה שתקום, הוא כתב: "כל אנשי החברה החדשה, גברים ונשים, חייבים להקדיש שנתיים מחייהם לשירות הציבור, בדרך כלל בין גיל שמונה עשרה לעשרים, לאחר סיום הלימודים". מעיון בדבריו של הרצל, נראה כי הוא הניח למעשה את התשתית לצורך בשירות אזרחי לאומי במדינה שתקום. חוזה המדינה הכיר כבר אז בחשיבות התרומה לחברה, שמבחינתו היוותה אבן יסוד לחברה המתוקנת שרצה להקים במדינת היהודים.
חשיבה זו של הרצל הייתה לא פחות ממהפכנית – כיהודי שחי בגלות והושפע רבות ממשפט דרייפוס בתקופתו, הציפייה הטבעית שיעסוק דווקא בצורך של הצעירים להתגייס ולחזק את הצבא היהודי שיגן על גבולות המדינה, אך הרצל התמקד דווקא בייסוד חברה מתוקנת לשירות הציבור. מתוך ראייה זו, אבקש להציע את המודל הבא – חוסנה של מדינת ישראל מורכב משלוש רמות: צבאית, כלכלית ואזרחית.
כמדינה קטנה מוקפת אויבים, שעברה לאורך כל ההיסטוריה שלה גלות ופוגרומים, אין ספק שחוסן צבאי הוא קריטי לנו לעתידנו. אנו חוגגים את הצבא, בשלל אירועים תקשורתיים, כמו למשל פסטיבל תקשורתי של שבוע, המתאר "און ליין", במעמד כל ראשי המדינה, את רגע יציאתו של המטוס (אם אין ערפל) מבסיס האם בארה"ב ועד נחיתתו כאן בישראל.
אבל מה עם החוסן האזרחי? האם מדינה יכולה להרשות לעצמה חברה לא ערכית, לא מוסרית, בעלת פערים גדולים סוציואקונומיים בין אזרחיה, בין הפריפריה למרכז? לאורך ההיסטוריה, ראינו את האימפריות החזקות ביותר מתמוטטות כמגדל קלפים, כאשר החברה שנשארה אחריהן הייתה חלשה ומפוררת. נביאי ישראל ידעו להזהיר את המנהיגים שלא יהיו יהירים וישימו מבטחם בעושר ובכוח, תוך התעלמות מהמוסר.
לעניות דעתי, זהו בדיוק תפקידו של השירות הלאומי לעת הזו. לאורך כל שנות קיומו, מימי הקמתו בשנות ה-70, חיזק השירות את חוסנה של החברה. עוד שנים רבות לפני הקמתם של "הגרעינים", היה מוסד השירות הלאומי ממייסדי גרעיני ההתיישבות דה-פקטו בפריפריה (אז לא קראו להם בשם). הוא חיזק את הקשר של הילדים והנוער ליהדות ולמסורת. בנות השירות עברו בין המקלטים בקרית שמונה בימי השיא של "הקטיושות" מלבנון, במד"א, בבתי חולים, בשב"כ ובמוסד. הן פעלו ופועלות בחברה ולמען החברה, עם האזרחים ולמענם. בלי השירות הלאומי כל החברה האזרחית על שלל מוסדותיה עלולה לקרוס – כך מעידים מנהלי בתי החולים, הפנימיות וכפרי הנוער.
ההתנדבות היא גאווה, היא העוצמה, היא הכרח אזרחי. שירות לאומי משמעותי, יקרב אותנו צעד נוסף לקראת החברה האוטופית המתוקנת מחזונו של הרצל והרואה את שני החוסנות – הצבאית והאזרחית, כל אחת על מאפייניה הייחודיים, כשלובות זו בזו.
הצבא מגייס כיום רק כ-40% מכלל הבנות במדינת ישראל, המגיעות לגיל גיוס, חישוב שאינו כולל את הנשירה לאורך תקופת הגיוס. אל לנו להיגרר לשיח רדוד של מה יותר חשוב ממה – הצבא או השירות הלאומי. הצבא הוא צבא קודש ושניהם חשובים כאחד. הם משלימים זה את זה. אין מדינה חזקה עם צבא חלש. אין מדינה חזקה עם חברה חלשה. לכן, על כל נער או נערה לשים כנגד עיניהם את חזון החברה הישראלית החזקה שאליה הוא שואף ולשרת בכל אחת מהזרועות אשר יתרמו להעצמתה – בין אם במסגרת הביטחונית בצבא או במסגרת האזרחית בשירות הלאומי.
