חדשות חשובות בענייני תקשורת סובלות לפעמים מחסך־סיקור. ערוץ התקשורת שבו הן עוסקות נמנע בדרך כלל מלדווח על עצמו, והערוצים המתחרים מטפלים בדיווח הטרי כמו בסוג של מוקש. הם שונאים לפרגן לו וחוששים להתקוטט איתו. זכות הציבור לדעת נפגעת.
כך קרה שעד עכשיו הציבור אינו מודע דיו לחדשות המשמעותיות מאוד על נתוני ההאזנה הדיגיטלית לתוכניות האקטואליה בגלי צה"ל. הן פורסמו בשבוע שעבר באתר 'מידה', אחרי שהתחנה הצבאית אולצה לחשוף אותם בלחץ משפטי, וזכו לתהודה רפה בלבד. 'ישראל היום' עסק בכך, אבל ברשת ב', לדוגמה, הייתה התעלמות מוחלטת. איש לא דיווח למאזינים שהתוכנית המדוברת כל־כך של אראל סג"ל היא כנראה גם התוכנית המואזנת ביותר בתחנה הצבאית, או ש'המילה האחרונה' של עירית לינור מבוקשת פי שניים ויותר מהתוכנית של רינו צרור.
לא, הפעם זה לא עניין ברנז'אי, זה הרבה מעבר לכך. במדינה שבה אחד מוויכוחי המפתח הלאומיים עוסק במידת האיזון העיתונאי, יש חשיבות רבה לממצא מפתיע אשר משנה את כל מה שחשבנו עד היום על פילוחי הצריכה הרדיופונית. פתאום מתברר שעם ישראל מעדיף תוכניות אקטואליה המוגשות לו בידי עיתונאי ימין על פני תוכניות האקטואליה של עיתונאי השמאל, לחם חוקו של הרדיו הישראלי מאז שנות השבעים של המאה שעברה.
אגב, לא מדובר בסקר אלא בממצאי אמת. הם מדרגים את תוכניות הרדיו שציבור משתמשי הדיגיטל האזין להן בזמנו הפנוי לאורך שמונת החודשים הראשונים של 2017, והם אמינים יותר מכל סקר האזנה או TGI. כשמאזין מעדיף לשמוע לעת ערב דווקא את תוכנית הבוקר של סג"ל, הוא חושף בכך את סוגת תוכניות האקטואליה שהוא אוהב באמת. חוש הטעם שלו, כפי שהוכח עכשיו באופן מובהק, הפוך מחוש הטעם של בכירי השדרים הוותיקים, של עורכי התוכניות משכבר הימים ושל רוב מנהלי תחנות הרדיו בדורותינו.
ירון דקל, שב־2016 הביא את סג"ל לגל"ץ על אפם וחמתם של ותיקי התחנה ושל האליטות התקשורתיות, פיצח נכונה את מאוויי המאזינים. נמאס להם מהשאלות הנצחיות על התהליך המדיני, מההגחכה המסורתית של שומרי מסורת, מהחלוקה העתיקה של העולם לקיצונים (ימנים) ולמתונים (שמאלנים), מרדיפת המתנחלים ומהסלחנות לפלסטינים. לבם יוצא למראיינים ששואלים למה אנחנו שותקים לאבו־מאזן, מדוע אין מספיק בנייה עברית בירושלים ומי החליט שמוכרחים לפתוח מרכולים בשבת. הם מכירים כבר בעל פה את הגינונים הדעתניים של הרדיו הישן – עוכר הדתיים, דורס מרואייני הימין, שוחר אוסלו – והם רוצים גיוון.
סג"ל נותן להם את זה. יש כמה בעיות בתוכנית שלו, האסתטיקה הווקאלית לא מי יודע מה, אבל אפילו כך היא מוצר האזנה נחשק יותר מהתוכניות של פעם. בגלי צה"ל אמורים להתגאות בכך, ולרענן בהתאם את לוח השידורים. מי יודע, אולי אפילו ברשת ב' הקיבעונית להחריד יבינו שכדאי להם לייבא הרבה סג"לים משלהם. זה טוב לרייטינג וזה טוב למדינה. במשך עשרות שנים היא נשלטה מיקרופונית בידי חוג עיתונאים סגור, כישרוני אך עריץ, שבלהט השקפותיו הליברליות היה אטום לתחושת המחנק של רוב המאזינים והצופים. לאור הממצאים החדשים, אפשר כבר להתחיל לוותר על שירותיו.
