זה היה ערב שגרתי. חזרתי מיום ארוך בעבודה, החניתי את האוטו בכניסה לבית ועליתי במדרגות. השעה הייתה 21:05. חצי שעה אחר כך התקשרו אליי מאיתוראן. על הקו הייתה מוקדנית ששאלה האם אני באוטו עכשיו. עניתי כמובן בשלילה. ניגשתי לחלון כדי להציץ על האוטו ולהגיד לה ששוב הם סתם לחוצים. אבל האוטו לא היה שם.
במקום שבו חניתי לפני פחות משעה עמד רכב אחר לחלוטין. "גנבו לי האוטו!" צעקתי לטלפון והיא בקור רוח ענתה: "אל תדאגי, אנחנו רודפים אחריו". כמה דקות אחר כך היא התקשרה שוב ועדכנה שהבלשים של החברה כבר תפסו את הרכב, והם מחכים למשטרה ולמג"ב. על השירות הזה, יש לציין, אני משלמת רק 28 שקלים לחודש.
הרגשתי הקלה גדולה, אבל היא התפוגגה מהר מאוד. עוד שיחת טלפון, הפעם ממספר חסום. על הקו שוטרת מביתר שמודיעה לי שהאוטו היה מעורב באירוע עם נפגעים ושאני חייבת להגיע מיד לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה על גניבה. פרטים נוספים היא סירבה לתת. לא ידעתי כבר מה לדמיין ורצתי בלחץ לתחנת המשטרה הקרובה.
שם, כבר בכניסה, כששאלתי איפה מדווחים על רכב גנוב, התשובה הייתה: "את מ'הקיה'? תעלי מהר לקומה 2". בשלב הזה כמובן הייתי חייבת לעצור רגע ולהבין מה הם יודעים שאני לא ולקראת מה אני הולכת. נכנסתי לאתרי החדשות בכולם היה דיווח על רכב גנוב שפגע בשוטר מג"ב לצד תמונה של הרכב והוא היה לגמרי הרכב שלי.
עליתי במעלית לקומה 2, שם התנוסס שלט "מחלקת חקירות". השוטר שקיבל אותי שם היה מוטרד מאוד מהעובדה שידעתי מה קרה עם האוטו שלי. הוא כיוון אותי לכיסא בודד בחדר החקירות והתחיל לשאול את מעט השאלות שהוא יכול לשאול. מתי החנית? איפה? רבת עם מישהו? מישהו רוצה לנקום בך? בטוח שנעלת את האוטו? מה לי ולזה, השאלה הראשונה שהייתה חשובה היא מה שלום החייל שנפצע ואחריה מה שלום האוטו. אחרי ארבעים דקות מתישות יצאתי משם. לא באזיקים, אם גם אתם חששתם כמוני.
מאוחר בלילה התקשר שוטר ממז"פ, שאל שאלות על דברים שנמצאו באוטו (כן, כן, סיר האורז שלי, וגם כוס הקפה, וגם משקפי השמש), אמר שהוא סיים לעבוד עליו, שעכשיו גוררים אותו למגרש של המשטרה בגבעת המטוס בירושלים, והמליץ לי להגיע לשם בבוקר מאוחר.
האוטו מעולם לא הגיע למגרש הזה. אחרי ארבעה ימים שבהם ניסיתי למצוא אותו ויתרתי. וכמו בחיים, ברגע שוויתרתי התקשרו אליי ממשטרת גוש עציון. ואמרו לי לשלוח גרר. למה רק עכשיו? ככה. איפה היה כל הזמן הזה? עומד במגרש שלהם. איך אני יודעת? איתוראן.
האוטו, למרבה ההפתעה, היה שלם ומושלם. אבל רק כלפי חוץ. מתברר שהוא עבר טראומה גדולה יותר מצד המשטרה מאשר מידי הגנב. מבפנים הוא היה מפורק לחלוטין. כיסאות, תאים, מכסים – שום דבר לא היה במקום, וכל החפצים והמסמכים היו זרוקים על הרצפה בתוך שלולית ענקית של מים, כי אף אחד לא חשב לשים ניילון על החלון הפתוח בגשם הסוער.
עבר שבוע ויום והאוטו שוב אצלי. שיחת טלפון ממענה ממוחשב של המשטרה עדכנה אותי בקול רובוטי שנעצר חשוד והוא נמצא במעצר. הייתי שמחה אם הרובוט היה מעדכן אותי כבר קודם, זה היה נותן לי הרגשה טובה שיש מישהו שאפשר לדבר איתו במשטרה. גם אם הוא לא עונה בחזרה. 
