הסימנים נראו כבר ב-2013, אם לא לפני. לקראת מערכת הבחירות, החלו הדיווחים שבכוונתם של נפתלי בנט ואיילת שקד, שמות עלומים יחסית אז שנודעו בעיקר בזכות עבודתם ב"ישראל שלי", וזכו לליגיטימציה דתית מסוימת בזכות הרב אביחי רונצקי ז"ל, להקים מפלגה ימנית-ליברלית-אולי-גם-דתית בשם "ישראלים". ההתלהבות בקרב פלגים מסוימים בציבור הדתי לאומי השתוותה לדאגה בפלגים אחרים, שחששו שנקודות החיבור הפרומות ביריעת הציונות הדתית ייקרעו סופית.
בסופו של דבר, בעיקר בזכות עבודה נחושה של אורי אורבך ז"ל, בנט ושקד גנזו את מפלגתם והפנו את פניהם לבית היהודי – וההמשך ידוע ומפורסם.
במהלך שתי הממשלות שקמו מאז הפריימריז הדרמטיים ו-12 המנדטים ההיסטוריים שבאו לאחר מכן, היה נראה לאופטימיים שביננו שהנקודות הפרומות התאחו, או לכל הפחות מצבן לא הפך לגרוע יותר. בנט ושקד, בשותפות עם אורי אריאל ומפלגת האיחוד הלאומי, הצליחו לזכות בכוח אמיתי והתחילו להשתמש בו כדי לקדם רעיונות ורפורמות שלציבור לא היה יד בהן בשנות פעילותו בכנסת עד אז. רעיונות ליברלים קלאסיים, שנשאבו בעיקר מהשמרנים האמריקנים, הופיעו בנאומים ובתכניות מדיניות. השיח הפך ממגזרי-פנימי לארצי-חיצוני, ולכמה שנים המחשבה הרווחת הייתה שהימין הדתי עלה על מסלול חדש.
אבל האזורים הפרומים המשיכו להיפרם מתחת לפני השטח. מדי פעם הייתה אינדקציה לכך – מוקדם מאוד אלו היו הבחירות לרבנות הראשית, בהן הפלג החדר"לי במפלגה המרה את פי היו"ר ותמך במועמד החרדי – עד שבסופו של דבר בא מהלך ההיפרדות של שקד ובנט וההכרזה על מפלגתם הטרייה – הימין החדש. רבים טענו אז שמדובר ב"בגידה", או לפחות בטעות אסטרטגית, והקולות האלו הכפילו ושילשו את עצמם עם פרסום המדגמים ותוצאות האמת.
במקביל לתהליך הזה, הציבור הישראלי ראה בחודשים האחרונים את פריחתה של מפלגת זהות. אם נתעלם רגע מההתבטאויות השונות של היו"ר הצבעוני (עצה טובה בכל מקרה), נמצא שיש מעט מאוד שמפריד בין הימין החדש לזהות.
כמו שאוהדי זהות כל כך אוהבים להגיד – תקראו את המצע. תכניות המדיניות שמשה פייגלין תכנן, היחס שלו לדת ומדינה כסוגיה פוליטית מחד וכאמונה אישית מאידך – בנט ושקד היו חותמים כמעט על כולם בעיניים עצומות. ההבדלים היחידים ה"מהותיים", שאלות כמו ליגליזציה וצבא מקצועי, נוגעים בעיקר בעד כמה הפוליטיקאים היו רוצים ללכת רחוק בטווח קצר – כלומר בשאלת קיצוניות – אבל העקרונות שעמדו מאחורי האידיאולוגיה שהם התיימרו להציג, ההוגים שכתבו את המילים עליהן שתי המפלגות עמדו, היו זהים.
מצד שני, ההבדלים בין שקד ובנט לסמוטריץ', פרץ ובן-גביר, עד כמה שהם נראו דקים וקטנוניים, הם משמעותיים בהרבה. שאלות כמו היחס לזרמים אחרים ביהדות, הפרטת שירותי הדת, זהות דתית מול תרבות מערבית – אלו הבדלים שאי אפשר להתקיים איתם לאורך זמן. בין אם הביטוי לכך בא במדיניות – כמו למשל היחס לכשרויות פרטיות, או בהנהגה ובקבלת החלטות – ציות או אי-ציות לרבנים. שקד ובנט היו אלו שקרעו סופית את הבד הפרום, אבל המציאות כפתה את ההחלטה עליהם.
וכאן אנחנו מגיעים לטרגדיה הגדולה. שני כוחות עם מקורות וסגנונות שונים מאוד יצאו בשני שבילים שונים מאוד לכיוון כמעט בדיוק אותו היעד. לא משנה מה אמרו לכם – גם הימין החדש וגם זהות הן מפלגות ימניות-ליברליות-דתיות-מודרניות. המועמדים שהן הציעו, שונים ככל שיהיו, היו נכנסים לכנסת ופועלים לקידום חוקים ותכניות מדיניות שהמניעים מאחוריהם היו דומים. כן, שקד ובנט לא היו תומכים שום אופן בצבא מקצועי ופייגלין לא במדיניות חוץ אגרסיבית, אבל הם היו מקדמים אג'נדה דומה מאוד שציבור אחד רוצה בה.
הטרגדיה, אם כן, נמצאת בתזמון ובאישיות. העובדה שמשה פייגלין לוקה בשיגעון גדלות לא חדשה לאף אחד, אבל למישהו יש ספק שגם שקד ובנט לא היו ששים להתפשר, שוב פעם, על מועמדים ודמויות שלא תואמים את החזון שלהם? בטח ובטח פייגלן בעצמו, שבא עם משא פוליטי מפורסם?
אז איחוד לא היה, וכך צעדו שני הצדדים אל פי התהום, מגובים בסקרים שמנבאים טוב לשניהם ומאגר משותף של קולות. הצדדים תיעבו אחד את השני, והוכיחו את התיאוריה של פרויד על נרקיסיזם ההבדלים הקטנים. בשלב הזה אנחנו עדיין לא יודעים האם שתי המפלגות אכן נותרו בחוץ, אבל ליל יום שלישי הראה לנו שבמדינת ישראל היה ציבור, שכוחו נאמד בכשבעה מנדטים או יותר, שרצה להצביע למפלגה שגם שקד ובנט וגם פייגלין התאימו לרוב הקריטריונים שלה.
מאוחר מדי כדי לתקן, אבל אף פעם לא מוקדם מדי להסתכל קדימה.
