קצת פחות מששת אלפים קולות חסרו למפלגת מימד בשנת 1988 כדי לעבור את אחוז החסימה. המפלגה שהקים הרב יהודה עמיטל ואתגרה את המפד"ל משמאל ראתה את משכן הכנסת מבחוץ, והפכה, למגינת לבם של רבים, להערת שוליים בדברי ימיה של הציונות הדתית. מצביעי מימד מספרים על ההלם שאחז אותם כשהתברר שהמפלגה לא עברה את אחוז החסימה; כל מי שאנחנו מכירים הצביע מימד, אמרו. ואכן, גם אם במעוזי הציונות הדתית המתונה נהנתה המפלגה החדשה מתמיכה גורפת, התמיכה הזו לא הצליחה להיתרגם למנדטים.
ברגעים אלו עוד לא ברור האם הימין החדש תעבור את אחוז החסימה בזכות קולות החיילים, אך גם אם כן, יסתפקו שר החינוך ושרת המשפטים – לשעבר; תואר שייאלצו להתרגל אליו – בארבעה מנדטים, רחוק מן ההישג שחלמו עליו לפני חודשים אחדים. חשבון הנפש בוודאי כבר החל, בניסיון להבין מה הוביל לתוצאה המביכה הזו מבחינתם, אך הסיפור של מימד ב-1988 יכול ללמד כמה דברים: כמו מימד, הייתה הימין החדש מפלגת נישה מיום שנוסדה, והנישה הזו התגלתה כקטנה וצפופה מדי. המצביע הממוצע של בנט ושקד שונה מן המצביע הממוצע של הליכוד: בעיני עצמו הוא מצביע אידיאולוגי יותר, סולד מאקטיביזם שיפוטי, צורך כתבי עת שמרניים ומשתתף בימי עיון של מכוני מחקר ימניים; מפלגת ימין אליטיסטי, שמרני, ליברטריאני במידה, משכיל. כמה אזרחים בישראל תואמים לפרופיל הזה? כמה מנדטים שווה האלקטורט הזה?
הימין החדש לא הצליחה באמת להגדיר את עצמה. המסרים המרכזיים של בנט ושקד בקמפיין התמקדו בכך שמפלגתם תאגף את נתניהו מימין; במשא ומתן הקואליציוני, הסביר בנט מעל כל במה, פונה נתניהו בראש ובראשונה לשותפות משמאל. אך כבר בשיא הקמפיין היה ברור שכחול-לבן לא תיכנס לממשלת נתניהו, ושאם ינצח, מתכוון נתניהו להרכיב קואליציה שתעמוד לימינו בימי כתב האישום הסגריריים. כל צרכן חדשות יודע שבנט ושקד אינם האורחים הרצויים ביותר בבית בבלפור, וסביר להניח שנתניהו היה מתקשר לבנט ולשקד אחרונים, ומצד שני, תסריט האימים שצייר בנט, ולפיו פניו של נתניהו לממשלה עם גנץ, נשמע לא-ריאלי.
מסר נוסף של בנט ושקד התמקד במהפכות שעשתה האחרונה במשרד המשפטים, אך גם הסחורה הזו לא הייתה מפתה מספיק, כשם שהבשורה הכלכלית-חברתית, שמפלגות אחרות נשאו בגאון, לא שכנעה את הבוחרים. המסר הדתי-חילוני הוצנע בשלב די מוקדם, לאחר שהתגלה כנון-אישיו בשנת 2019. בנט דיבר גם על ביטחון והרתעה ותקף את חולשתו של גנץ, אך לא הצליח לערער על דימויו של נתניהו כמר ביטחון. מדוע, שאל אתמול אחד הפרשנים, צריך עוד מפלגה מימין לליכוד?
ברגע האמת, הבוחר הישראלי הימני נתן את קולו או למותג החזק ביותר של הגוש, בנימין נתניהו, או למפלגה שמייצגת את הסקטור שלו. אביגדור ליברמן צלח את הבחירות בזכות קמפיין אנטי-דתי במעוזים הרוסיים; המפלגות החרדיות התגייסו והגדילו את כוחן; כחלון עבר בקושי, נישא על שיירי ההבטחות החברתיות שלו ובזכות אהדה תקשורתית צנועה.
בנט ושקד, שהסתמנו עד לא מכבר כדור העתיד של הפוליטיקה הישראלית, לא קראו נכון את המפה הפוליטית, לא הבחינו בכך שסדר היום שלהם הוא נישתי, לא חד מספיק אל מול האלטרנטיבות, ומצליח להלהיב מעט אנשים. מותר לשער שבמוצאי הבחירות נזרעו זרעי הפירוד בין בנט ושקד: הראשון דחף לפרישה מהבית היהודי ולהקמת המפלגה החדשה; שקד הסתייגה, עד הרגע האחרון. אולי כעת, עם סיומה העגום של ההרפתקה הזו, נסדק הסדק בין שני השותפים הפוליטיים, והם ילכו איש איש לדרכו.
