במשך שבועות ארוכים, בעיקר בימים שלפני הבחירות, פמפמו גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי את סיפורי הבדים על המפלגה הגדולה ביותר, שאם תפתח פער מהליכוד תקבל את הסמכות מנשיא המדינה להקים את הממשלה הבאה. גנץ חזר בלי בושה על המסר הזה באירוע הפייק־ניצחון שלו בגני התערוכה, וקרא לנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה, אף שידע שאין שום היתכנות לכך. הקהל, שעדיין היה שבוי בקסם הבלוף הזה, עוד הריע לו בהמוניו. היום ברור שגם לו היו לכחול־לבן 40 מנדטים, המפלגה לא הייתה מקימה את הממשלה הבאה כי אין לה פרטנרים. אבל הציבור התמים הלך שולל אחרי המסרים ונטש את העבודה ומרצ, ועכשיו יראה בכנסת את יוראי להב הרצנו (מקום 35 בכחול־לבן) במקום את מרב מיכאלי ועמר בר־לב (מקום שביעי ושמיני בעבודה).
יצחק רבין בבחירות 1992 חדר את מעוזי הליכוד, זכה ב־44 מנדטים והקים את הממשלה. רבין לא לקח קול אחד ממפלגות השמאל, אלא רק מימין. מרצ הגיעה בבחירות הללו לשיאה וזכתה ב־12 מנדטים. מפלגת גנץ ולפיד סופרת היום 35 מנדטים, אבל החשבון הכולל אינו מרשים כלל. למפלגת העבודה היו 24 מנדטים. תוסיפו לזה את ה־11 שקיבל לפיד בבחירות האחרונות, והרי לכם התוצאה. העבודה איבדה 75 אחוזים מכוחה ונותרה עם שישה מנדטים. זה מה שגנץ, יעלון ואשכנזי שווים נטו. לא הישג, לא היסטורי ולא נדיר. או בעצם: כלום.
אם תשאלו את ראשי כחול־לבן, הם יאמרו לכם בוודאי שמפלגת העבודה הביאה את הצרות על עצמה בכך שהעמידה בראשה ליכודניק, אבי גבאי, שרק הבריח בוחרים. אבל הסיפור שונה. גבאי ניסה להביא מנדטים מהליכוד ומהימין, ועד הרגע האחרון תקף את נתניהו וניסה להניף מולו את הדגל העדתי בניסיון שנראה קצת בעייתי ולא שייך. גבאי אפילו סייע לכחול־לבן מאחורי הקלעים. אולי לא שיער את פרויקט החיסול של גנץ ולפיד, אולי התעלם ממנו, ואולי הוא כבר מיואש מהחיים הפוליטיים שאליהם הכניס את עצמו לפני שלוש שנים, ולא אכפת לו מכלום.
אני מתנגד חריף של נתניהו, ומי שקורא את הטור הזה בשנים האחרונות יעיד על כך, אבל נרתעתי מן האלטרנטיבה. כחול־לבן הוקמה ברגע האחרון, וגנץ משבח את עצמו על כך, אבל אילו נולדה לפני שנתיים או שלוש הוא היה נשחק עד דק ולא בטוח שהיה היום שחקן פוליטי משמעותי. קמפיין הבחירות של הצוות המרובע היה אידיוטי לעיתים, מפוזר, נטול אנרגיות, עמוס בטעויות והרסני, כפי שראינו. אני מוכן להתחייב שהמפלגה הזו גם לא תסיים את הקדנציה הזו כגוף אחד. הכרנו מספיק מפלגות איקאה שקמו לפני הבחירות והתפרקו במהלך הקדנציה או לאחר מכן (ד"ש, צומת, מפלגת המרכז, קדימה, שינוי של טומי לפיד ואחרות). גם נתניהו יֵדע לתקוע טריז בין שלוש המפלגות וחברי הכנסת החדשים מימין ומשמאל, שמחברים באופן רופף את כחול־לבן.
אגב, גם נתניהו עצמו עשה מלחמה בתוך הנגמ"ש, בדיוק כמו גנץ ולפיד. ראש הממשלה השתמש בספינים ובתרגילי הונאה סביב מצבו החמור של הליכוד, אבל הוא בנה את המאבק בזהירות, מיקד את המטרות בחוכמה, ולא יצא למלחמת הכול בכול כמו גנץ ולפיד. נתניהו סימן את מנהיגי הימין החדש בנט ושקד ואת משה פייגלין, שלושה אופוזיציונרים קשים בפוטנציה, וזרק אותם אל מחוץ לשורות. במפלגות הלוויין האחרות הוא לא פגע, ועובדה שהגוש הימני חי וקיים ובועט ומקים את קואליציית השלטון, והשמחה שם רבה.
בני גנץ התחייב שהוא נשאר בשטח בעשר השנים הבאות. מהר מאוד הוא יגלה שתפקיד יו"ר האופוזיציה קשה מנשוא, תובעני וכפוי טובה, בעיקר כאשר מולו עומד סוס קרבות ותיק ופופולרי כמו נתניהו. גנץ יתקשה מאוד להוביל אופוזיציה רצינית בפעם הראשונה, בלי ניסיון פרלמנטרי וקצת כריזמה. יאיר לפיד בנוי לתפקיד הזה הרבה יותר ממנו, ואולי כדאי להם כבר עכשיו לממש את הסכם הרוטציה שנחתם בין השניים. אם זה לא קורה על תפקיד ראש הממשלה, אז לפחות על ראשות האופוזיציה בכנסת.
ומה יעשו החברים האחרים בכחול־לבן? מה יהיה עם יעלון ועם גבי אשכנזי? אתמול חשבתי דווקא על אבי ניסנקורן, שעזב את ראשות ההסתדרות כדי להגיש שאילתות בוועדת הכלכלה בכנסת. השאלה היא האם הוא יכול לתבוע מישהו על הרעת תנאים.
